רגע אחרי שעצרנו את הרכב מחוץ לשער הצהוב של כרם שלום יצאנו ממנו במהירות וחיפשנו מחסה. קודם לכן יצאה לעברנו מביתן השמירה חיילת עם הופעה מבצעית מלאה, והתקרבה אל השער הסגור מצידו הפנימי כדי להבין מה מטרת בואנו. לא הספקנו לענות ומתוך הביתן נשמעה צעקה: "התרעה על ירי פצצות מרגמה! יש התרעה על ירי פצצות מרגמה!"
החיילת פתחה בריצה ונעלמה. אין פה יותר מדי זמן לחשוב או להסס. קיבוץ כרם שלום יושב ממש על הגדר. ליתר דיוק, מרכז הקיבוץ מרוחק 400 מטר בלבד מהגבול. במונחים של תעופה בליסטית זה כלום. לרוב שומעים כאן קודם את קולות הנפץ כתוצאה מנפילת הפצצות שמשגר חמאס ורק אחר כך מגיעה התרעת "צבע אדום". זה מה שאירע ביום ראשון השבוע לא הרחק מכאן בחורשה המשמשת את צה"ל כשטח התארגנות. מטח הפצמ"רים הפתיע את החיילים שהיו שם. מהפגיעה נהרגו ארבעה: סמ"ר ראובן מרק מורדכי אסולין, סמ"ר עידו טסטה, סמ"ר טל שביט וסמל מיכאל רוזל ז"ל. 12 חיילים אחרים נפצעו.
4 צפייה בגלריה
(כרם שלום, השבוע. בקרב על הקיבוץ נפלו שני חברי כיתת הכוננות ושני חיילים | צילום: יאיר שגיא)
את האסון הנורא הזה ראו מכאן, מהש"ג של כרם שלום, היישוב הדרומי ביותר בקרבת הגבול עם רצועת עזה והמערבי ביותר במדינת ישראל. ראו את האמבולנסים שדהרו על הכביש, את המסוקים שהוזעקו לפנות פצועים, אבל בעיקר שמעו אותו מהסיבה הפשוטה שאחת הרקטות ששיגר חמאס באותו מטח נפלה בתוך הקיבוץ, על הבית של משפחת קופמן.
מזכרת מ"קבוצת קראנץ'"
כשזה המצב, אין זמן לחשוב. כך התחיל הביקור שלנו בכרם שלום ביום ה-214 למלחמה: בפריקה מהירה מהרכב וריצה למיגונית הסמוכה כשברקע קולות פיצוצים עזים. זמן קצר אחר כך דווח על "נפילות בשטחים פתוחים".
בדברי הימים תיזכר המלחמה הזו לא רק בגלל המחיר הכבד ששילמה החברה הישראלית בהרוגים, פצועים וחטופים. הנסיעה על כביש 232 המקביל לגבול עם עזה היא חוויה מדכאת. זה שבעה חודשים שיישובי העוטף ריקים כמעט מתושבים. כמו בגבול הצפון, גם כאן בדרום יישובים שלמים עזובים ושוממים. אמנם ישנה חזרה איטית של בודדים ומשפחות, אבל השבילים ברובם ריקים מאזרחים. רק חיילים ואנשי כיתות הכוננות מהלכים בהם.
במובן הזה כרם שלום לא שונה משאר הקיבוצים והמושבים באזור. הצמחייה לא מטופלת, השבילים ריקים. התושבים פונו תחילה למלון באילת וכעבור חודשיים עברו לכפר הסטודנטים ביישוב הקהילתי אשלים שברמת הנגב, מרחק שעה נסיעה מכאן. רק חברי כיתת הכוננות נמצאים במקום, ישנים במועדון הילדים והנוער של הקיבוץ. יש שם מרחב מוגן גדול יחסית ובו חמש מיטות קומתיים צבאיות עם קפיצים חורקים, ובמבואה אליו עומד שולחן פינג-פונג כשעל הקיר מולו דבוקים שני בריסטולים של "קבוצת קראנץ" ו"קבוצת וניל", זכר לימים שקדמו למתקפת 7 באוקטובר.
כשבאנו ביום שלישי השבוע, מעבר לחומת הבטון שמפרידה בין הקיבוץ לעזה התחוללה מלחמה. זה הרושם אם לשפוט לפי עוצמת הפיצוצים וירי הצרורות והתכיפות שלהם. חודשים שראש הממשלה נתניהו מבטיח ומאיים שוב ושוב בפעולה ברפיח שתביא את הניצחון המוחלט. צה"ל ריכז כוחות באזור, המשא ומתן על עסקת חטופים הגיע לנקודה קריטית וחמאס שיגר מטח קטלני. בלילה שבין שני לשלישי כבש צה"ל את צידו הפלסטיני של מעבר רפיח, כשלושה קילומטרים מערבית לכאן. עוד קודם לכן פיזר הצבא כרוזים באזור, שבהם הורה לפלסטינים להתפנות ממזרח רפיח, משטח שגודלו כ-31 קמ"ר, ולעבור צפונה.
במקביל, בעקבות המטח הקטלני סגר צה"ל את מעבר הסחורות הסמוך לקיבוץ. זה לא עצר את המחאה נגד העברת הסיוע ההומניטרי לרצועה: בליל שני חסמו פעילים המתנגדים לכניסת הסיוע שיירת משאיות שהגיעו מירדן. החסימות בוצעו בגבעה הצרפתית בירושלים ובאזור מחלף לטרון. גלגלי משאיות פונצ'רו ולאחת מהן שפכו סוכר למכל הדלק. ממשאית אחרת הופלו ארגזים. כל הפעולה הזו תועדה והופצה ברשתות. יומיים אחר כך, ברביעי, חודשה הפעילות במסוף הסחורות. אפשר לראות אותו דרך חרכי הירי שבחומת הבטון המקיפה את הקיבוץ, הפעילות שם במסוף נשמעת כאן היטב.
זה קיבוץ ייחודי בתמהיל החברתי-תרבותי שלו. הוקם כהיאחזות נח"ל בשנות ה-50, סבל מהתקפות מעזה, נחשב למעוז השומר הצעיר, התפרק, ננטש ואוכלס מחדש. לפני כשש שנים עבר המקום שינוי באורחות החיים עם קליטתן של 11 משפחות מהציבור הדתי-לאומי. השינוי מתבטא למשל בחלוקת שעות הרחצה בבריכה לנשים בלבד, לגברים בלבד ולנשים וגברים יחד. אפשר גם לראותו בהתפלגות ההצבעה בבחירות. בנובמבר 2022 קיבלה כאן רשימת הציונות הדתית 41.57 אחוז מהקולות. 19 אחוז הלכו ליש עתיד, 17 אחוז לליכוד, 10 אחוזים למחנה הממלכתי. 6 קולות בלבד קיבלה העבודה, 4 קולות מרצ.
"ועדיין", אומר יגאל מוסקוביץ', יו"ר ועד הקיבוץ, "למרות ההבדלים בהשקפות ובאורח החיים, הפוליטיקה לא חודרת לכאן, היא נעצרת בשער הצהוב שלנו. אנחנו הקיבוץ המעורב היחיד בעוטף עזה, קיבוץ של חילונים ודתיים וישנה הבנה שלא מדברים פה פוליטיקה. מעניין אותנו רק הביטחון. עבורנו זו לא רק עמדה מדינית פוליטית, אלא קודם כל עניין אישי. אנחנו מחכים להתקפה על רפיח מהסיבה הפשוטה, שמשם הגיעו המחבלים שתקפו אותנו ב-7 באוקטובר".
מטען על דלת הממ"ד
דודי רבי מסיים לאכול פרוסה עם חומוס ונקניק. מהצד הוא נראה כמו מילואימניק שתקוע במוצב על הגבול. והמציאות די קרובה לזה. בן 40, נשוי ואב לשבעה ילדים, מחנך בכיתה י"א בתיכון באשקלון שלא הופיע לעבודה מאז שפרצה המלחמה. הוא פשוט במילואים כבר שבעה חודשים בכיתת הכוננות של הקיבוץ שלו, שאליו הצטרף עם המשפחה לפני שש שנים.
"אני במקור מירושלים ואשתי גאולה מנווה דקלים שבגוש קטיף. אחרי שהתחתנו גרנו כמה שנים בקריית ארבע, שם למדתי בישיבת שבי חברון. אבל הרצון שלנו היה לגור במקום שיש בו את כל גוני החברה הישראלית, לא רק אנשים שחושבים ונראים כמונו. הכוונה הייתה לעבור לנתיב העשרה. כמעט סגרנו שם על בית, אבל ברגע האחרון זה נפל.
"במקום נתיב העשרה עברנו לשדרות. שנתיים היינו שם עד ששמענו שבכרם שלום מחפשים משפחות דתיות, כשהכוונה היא להפוך את המקום לקיבוץ מעורב. היחסים בין החברים בקיבוץ מדהימים. בזמן שהמדינה סערה סביב המחלוקת על הרפורמה המשפטית, פה לא הרגשנו כלום. ואני יודע שיש פה כאלו שמתנגדים לה מאוד ויש כמוני שתומכים בה. ושמע, זה עובד. לא תמיד זה זורם חלק אבל בוא, גם בזוגיות לומדים לחיות ביחד. בסוף ישנה תחושה שאנחנו אחים ושהלב שלנו מחובר".
אשתו והילדים נמצאים באשלים. הוא מקבל אפטר כל יומיים-שלושה ונוסע אליהם. הוא שם עליו וסט קרבי ויצאנו אחריו. קולות הלחימה מעבר לחומת הבטון לא פסקו לרגע. מסוק קרב ירה צרור מהמקלע וטנקים שיחררו פגזים. עצרנו מול הבית של משפחת שינדלר. בבוקר 7 באוקטובר חצו מחבלים את גדר הגבול הסמוכה לקיבוץ. הרבש"ץ אליה בן-שימול מיהר לעדכן את כיתת הכוננות, והחברים התארגנו מיד על הציוד. סמוך לשבע הובקעה גם חומת הבטון ודרך הפִּרצה חדרו לקיבוץ 20 מחבלים. כל אותו בוקר התנהלו קרבות באזורים שונים של המשק. כמה מחבלים חדרו לבית משפחת שינדלר שהייתה בממ"ד וניסו לפרוץ את הדלת. בינתיים הגיעו אל הבית שניים מאנשי כיתת הכוננות, ישראל עמיחי ויצן וידידיה משה רזיאל. השניים נהרגו בחילופי אש עם המחבלים שהספיקו להצמיד מטען לדלת הממ"ד. עמיחי שינדלר נפצע אנוש מהפיצוץ אולם המחבלים לא נכנסו לממ"ד. הם יצאו מהבית לאחר שכוח אחר של כיתת הכוננות הגיע והחל לירות לעברם. זה היה יום ארוך ומר שגבה מחיר כבד. שני חברים הרוגים ושני חיילים שנפלו בלחימה איתם, ירון אורי שי ונתן חי ליאר. אחרי אשפוז ממושך שוחרר שינדלר מבית החולים, אך הוא עדיין לא סיים את הליך השיקום. כל המחבלים שחדרו לכרם שלום נהרגו, ובשטחים שמסביב לקיבוץ נמצאו גופותיהם של עוד כ-150 מחבלים.
"את כל זה עשו לנו השכנים מרפיח", אומר רבי. "כל אלו שתקפו אותנו, את חולית, סופה, ניר יצחק ופרי גן, כולם באו מרפיח. הם לא באו לא מסג'עייה, לא מבית-חאנון ולא מהעיר עזה. כל המקומות שמהם יצאו מחבלים באותו בוקר לתקוף בשטח ישראל ספגו מכה קשה מצה"ל. נחל עוז, כפר עזה, בארי, נתיב העשרה, ניר עוז – כל המקומות שמהם יצאו מחבלים לתקוף את היישובים הללו ספגו מכה קטלנית. רק ברפיח לא נגעו. לא מבין למה חיכו עם זה כל כך הרבה זמן".
במת עץ דרדלה
מוסקוביץ' החילוני הגיע לכאן מהצפון. יליד נהריה שעבר לשלומי ועבד 20 שנה כשליח בדואר ישראל. הוא מעדיף שנדבר על ההווה ועוד יותר על העתיד. רצנו אחריו לכיוון המדשאה שבחזית חדר האוכל, שם הוא מרים עכשיו במת בטון לטקסים חגיגיים. "הייתה לנו במת עץ דרדלה שאיימה כל הזמן לקרוס", הוא אומר, "וחשבנו שהגיע הזמן לעשות יציקה רצינית לבמה שתכבד אותנו".
מצאת לך מתי. יורים פה בטירוף.
"תתפלא. היו לנו מחשבות להגיע לפה כל הקיבוץ ביום העצמאות כדי לכבד את הנופלים שלנו. חשבנו להביא מתנפחים, לעשות משהו נחמד. כנראה שנצטרך לבטל".
הקבלן יחיאל אלבז ממושב עמיעוז הבטיח לסיים את העבודה לפני יום העצמאות. הוא הביא איתו את סולימאן אבו-סיאם, קבלן שלד מרהט, שנראה לא רגוע מהבומים. שאלנו אם הוא לא מפחד והוא לא התבלבל וענה, "למה לא מפחד? פוחד, פוחד, אבל אין ברירה, זו פרנסה".
יחיאל הסביר למוסקוביץ' את תהליך העבודה ומוסקוביץ' ענה לו, "זה ייצא פגז, יחיאל" ובדיוק טנק שיחרר פגז. כל הסיטואציה הייתה הזויה. באתרים דיווחו על שיירות של פלסטינים שנמלטים מפאתי רפיח. פחות מקילומטר משדה הקרב אליאסף מיארה, אולי הצייר היחידי בעולם שהתרגל לעשות אמנות תחת אש, הגיע עם הוואן החבוטה שלו למיגונית שליד שער הקיבוץ, זו שתפסנו בה מחסה מפני המטח של הבוקר, והחל לרסס עליה בתרסיסי צבע נוף טוסקני של תלמים חרושים וברושים זקופים. הוא כבר צייר על למעלה מ-200 מיגוניות בעוטף, ובהן "מיגונית הציפור" שהפכה למלכודת מוות עבור נמלטי הנובה. יום לפני שהגענו סיים לצייר על המיגונית בצומת זִמרת. "בגדול אני מנסה לשקף את מה שקורה באזור אבל בצורה אופטימית, כדי להפיח כאן חיים. לצייר יונים עפות, שמיים כחולים עם ענני נוצה".
מוסקוביץ' היו"ר שאל אם אפשר לפרסם את מספר הטלפון שלו בכתבה, "שאנשים שרוצים לחיות פה יתקשרו אליי למספר 054-8860261. אם אני לא עונה שישלחו הודעה ואני אחזור אליהם. אנחנו רוצים לקלוט פה משפחות חדשות. יש לנו תוכנית להקים רפת חדשה, זה כבר בתב"ע וקיבלנו מכסת חלב. ואנחנו בדיוק מכשירים שטח לנטיעת כרם ענבים. אנחנו רוצים להקים פה יקב. ולהרחיב את שדה הקולטים הסולריים. אהה, ולהקים עוד גן ילדים ומעון מגיל 0-3. אבל בלי פעולה בתוך רפיח אנשים לא יחזרו ולא תהיה פה קליטה. המחבלים שהגיעו לכרם שלום לא הגיעו מהולנד, הם מפה, שכנים שלנו מרפיח. אם טיפלו בשכנים של כפר עזה ונחל עוז, אז שיטפלו גם בשכנים שלנו. צריך לדפוק את המחבלים שם, אין מצב שהחברים יחזרו לכאן אם רפיח לא תטופל".
פעולה ברפיח יכולה לטרפד עסקה לשחרור חטופים.
"אם יש אפשרות לשחרר את החטופים בעסקה אז שיעשו עסקה. אבל אחרי העסקה טפלו ברפיח. עם עסקה ובלי עסקה טפלו בשכנים שלנו. הפחד שלנו הוא שיניחו לרפיח ושישכחו מכרם שלום".
