עד לפני מספר שנים, נראה היה שלהיכשל ולתרץ הופכים לדרך חיים במכבי ת"א. המועדון שהיה רחוק מכך שנות אור במשך עשורים, הפך לשם נרדף לבינוניות. בשנתיים האחרונות הצהובים חזרו לפלייאוף היורוליג (זה קרה גם בעונת 2021/22, אך בחסות השעיית הקבוצות הרוסיות) וחשוב מכך – סיגלו זהות משל עצמם.
אותו דנ"א גרם למכבי ת"א לצמצם פערים מול קבוצות בעלות סגל רחב יותר, לחזור לא אחת מפיגור גדול ולהתאושש ממשברים. הוא הביא אותה כפסע מחזרה לפיינל-פור אחרי בצורת של עשור, אך זה הספיק רק לכמעט שנתיים ברציפות.
אחרי כאב הלב מול מונאקו, הצהובים בנו קבוצה שאמורה הייתה לעשות את הצעד הנוסף. בהתחשב במלחמה ובתלאות שפקדו את הקבוצה מאז, אפשר להגיד שמה שהיא עשתה העונה הוא לא פחות מהרואי - אבל בסופו של דבר קשה שלא להתייחס להדחה בסדרה מול פנאתינייקוס כפי שהתפתחה, כפספוס.
הנחיתות בעמדות הפנים בלטה מול היוונים, במיוחד לאור ייבושו של רומן סורקין וחולשתו של ג'יימס ווב. חסיאל ריברו הצליח לתת פייט, אך היכולות שלו מוגבלות וכך גם של ג'ייק כהן. כך נוצר מצב שבו ג'וש ניבו היה הנשק האיכותי היחיד מתחת לסלים.
הבעיה לא הייתה רק בקו הקדמי. פציעתו של ווייד בולדווין חשפה את דלילות מצבת הגארדים של מכבי ת"א, שהסתמכה על לורנזו בראון וקצת על ג'ון דיברתולומאו ותמיר בלאט. אנטוניוס קליבלנד אתלט ושומר טוב, אך חסר ניסיון ביורוליג וג'ו תומאסון לא רלוונטי.
קשה לבוא בטענות על כך שלא הגיע חיזוק במהלך העונה, בטח לאור המצב הכלכלי. גם לא בטוח שהצהובים יצליחו לשמור על רוב הסגל ולחזור לארח בארץ. ובכל זאת, השיעור העיקרי מהשנתיים האחרונות הוא שקשה להגיע רחוק בלי סגל רחב ואיכותי.
