כשחזרתי מיום הצילומים האחרון, פתאום צחקתי צחוק כזה של ״מצב כפית״. התגלגלתי במושב האחורי עד שכאבה לי הבטן. אמרתי לקובי, הסאונדמן שישב לידי: ״וואוו, תודה, כמה זמן לא צחקתי״. והגוף שלי היה בשוק. הבטן שלי, שמרגישה רק בחילה בשבעת החודשים האחרונים, פתאום התכווצה מרוב צחוק. הפה שלי חייך והוציא קולות שכבר לא זכרתי שאני יכולה להפיק.
כשהסדרתי את הנשימה, עלה בי כאב חד על זה שלא צחקתי הרבה זמן, ואז בכי חונק על זה שאין כמעט צחוק בעולמנו. ואם יש הוא מוביל מיד לאשמה חמורה. ואיך רק עכשיו יום הזיכרון? הרי אנחנו ביום זיכרון ארוך כבר שבעה חודשים.
עולים לי שמות ופנים וסיפורים. יש כל כך הרבה, איך נזכור את כולם? למה אנחנו לא ראויים לקורבן הזה. איך המדינה לא הצליחה להוציא מהשבר הכי גדול את השינוי שהיא הייתה זקוקה לו. איך הדבר הנוראי הזה לא הביא דבר אחד טוב. איך חוגגים עצמאות בלי שהחטופים בבית. איך למדתי שאין דבר מאחורי הסיסמאות שעליהן חונכתי. כל יהודי בטוח בבית הלאומי שלו? במותם ציוו לנו את החיים?
אנחנו עוברים תהליך של אנטי בן-גוריוניזציה. בן-גוריון פירק את המחתרות והקים את צה"ל, ועכשיו אנחנו מתפרקים מחדש. לאנשים יש דעות על מינוים בצבא, במשפט, במשואות, הכל לפי שיוך ומגזר, אין ענייניות, אין מי ראוי. שיוך מגזרי נטו.
76 שנים של עצמאות, של ניסיון ליצור נרטיב אחיד, אילן מרובה שורשים כפי שהגדיר ביאליק. אנחנו עדים כרגע לתהליך של עץ מרובה צמרות, אפרטהייד של דעות, חוסר יכולת לשבת באותו שולחן עם אנשים שחושבים אחרת, אלימות כלפי כל מי שלא חושב כמוני, היפרדות חברתית בין אנשים, יציאה מקבוצות ווטסאפ.
במקום שההנהגה תרכין ראש ותלקה את עצמה הם מלבים את האש. ״הם אומרים שהם נגדי אבל הם נגדכם״ זה לב-לב-לב השמן של המדורה. לא, אני לא נגד אנשים שחושבים אחרת ממני. אני נגד חוסר האחריות, נגד חוסר היכולת לקבל החלטות, נגד הספינים במקום לדעת מה יקרה עם 200,000 מפונים עקורים מקצות הארץ. אני נגד מי שמפרקים את מה שלקח אלפי שנים לחלום עליו.
זכינו לחיות במדינה משלנו. אין לדבר הזה משמעות? לאחריות שלנו לשמור את מה שקיבלנו בחיל ורעדה. לא תהיה לנו תקומה בלי החטופים. לא נצליח להתגבר על זה גם אם לא נותנים לדבר על זה. זה לא ישנה את המציאות.
