הנה סיפור עבור מי שרוצה להבין את התסכול בארצות-הברית מבנימין נתניהו וממשלתו. בליל שישי לפני שבוע הגיע מסר מראש ה-CIA ביל ברנס. הוא הודיע לעמיתיו בישראל שחמאס מתעתד להעביר תשובה בקרוב לישראל, ושהוא מדבר עליה עם המדינות המתווכות ובראשן מצרים. בירושלים גם ידעו על כך, ממקורותינו אנו; אותם מקורות אמרו שחמאס יגיד לא להצעת ישראל.
בארה"ב לא היו כל כך משוכנעים בכך. ברנס ביקש מראש המוסד דדי ברנע לדאוג לכך שתצא מיד משלחת בדרגי עבודה לקהיר. הטיעון היה שיש צורך ואפשרות להשפיע על תשובת חמאס לפני שזו תתקבל, ומיד להתחיל לגלגל מו"מ אינטנסיבי. ברנע הביא את הבקשה הזו בפני ראש הממשלה וצוות השבויים והנעדרים. בשבת בבוקר קיים ראש הממשלה התייעצות. חלק מהצמרת הביטחונית בישראל חשבה שאם ראש ה-CIA מבקש, משגרים. אך הרוב אמרו לא.
ההחלטה שנפלה הייתה לענות לא תודה לברנס. להבנתי, חברי קבינט המלחמה, ובכלל זה גנץ ואיזנקוט, עודכנו בהחלטה ולא מחו על כך. אם המשלחת הייתה יוצאת, ייתכן שישראל הייתה מגלה מבעוד מועד שהמתווכות עשו את התרגיל הכי ישן בספר. הם הביאו אותה למינימום שלה, למחיר הרצפה – רק כדי שחמאס יראה בכך עמדת פתיחה למו"מ.
בראשית השבוע הגיעה תשובת חמאס, והיא הייתה גרועה לישראל בשני מובנים עיקריים: ראשית, היא לא מבטיחה את השחרור של כל 33 הישראלים שמוגדרים כסעיף הומניטרי – חיילות, פצועים, גברים מבוגרים ומשפחת ביבס. חמאס מבקש לשחרר 18, ואת ה-15 הנוספים בראשית השלב השני, שהוא כבר סיום המלחמה. הוא גם לא מוכן להבהיר בדיוק מי בחיים מתוכם. את הנקודה הזו צריך להבהיר. בשעתו, בחמאס הודיעו על מותה של שירי ביבס, וילדיה אריאל וכפיר הפעוטים. חמאס למעשה אומר: אנחנו לא יכולים להתחייב להשיב לכם את כל ה-33, משום שכבר אמרנו לכם שחלקם מתים. ישראל אומרת – אנחנו עומדים בכל מקרה על 33 בחיים, ואם יש מתים בקרב ה"סעיף ההומניטרי", גופתם תוחזר. המובן השני הוא ההתעקשות של חמאס שלא יהיה כל וטו ישראלי, אפילו לא אחד, על האסירים הכבדים שהוא רוצה בשחרורם.
באותה שבת, אחרי הסירוב לצאת לקהיר, פתח ראש הממשלה בגל תדרוכים סוער ש"רפיח תקרה עם או בלי עסקה". בארה"ב יגידו: חמאס שמע והקשיח את תשובתו. בלשכת נתניהו ישיבו: כך מנהלים מו"מ במזרח התיכון.
רוב חברי קבינט המלחמה לא מאמינים לו. הם חושבים שהוא עשה שימוש במודיעין מסווג ובכלי התקשורת כדי לנסות להבטיח שהצעת ישראל, כפי שהוצעה, לא תתקבל. הם חושבים, כמו שאמר לי גורם אחד, שהוא "לקח אזימוט 180 מעלות מהאינטרס הישראלי לטובת האינטרס שהוא ישרוד בשלטון. הוא באמת ובתמים מסכל עסקה כי הוא יודע שסמוטריץ' ובן גביר יפילו אותו". הם מאשימים את נתניהו שהסיבה שחמאס חזר עם התחייבות להשיב 18 חטופים בלבד היא הדלפה אסונית של המספר הנ"ל לבצלאל סמוטריץ', שדיבר עליה בישיבת קבינט. הם קובעים שנתניהו או עוזריו שאחראים לעדכון סמוטריץ' ניסו לסכל את העסקה שישראל הציעה, באמצעות הצגתה לציבור הישראלי כגרועה מלכתחילה, "וכך חמאס למד על עמדת המינימום שישראל קבעה בדיוניה החשאיים ביותר – ועם העמדה הזו הוא חזר".
אלה האשמת כבדות ביותר. רוב הציבור, לפי סקר שפורסם בחדשות 13 השבוע, מסכים עם השורה התחתונה: ההישרדות האישית של נתניהו חשובה לו יותר.
בין עזה לרפיח / יגיד נתניהו: יש באמת ארבעה גדודים של חמאס ברפיח. זה המעוז האחרון. צריך לטפל בו.
ובכן, המשפט האחרון איננו מדויק, בלשון המעטה. שלושה גורמים ישראליים בקיאים ומעורים אישרו בפניי שאין עוד ארבעה גדודים של חמאס ברפיח. חלק גדול מהכוח הלוחם עזב את העיר וסביבותיה; הוא עבר לחאן-יונס, ואולי גם למחנות המרכז. מה שנשאר הם בערך שני גדודים במערב, כנראה באזור תל סולטן. יהיו שיגידו – מה זה חשוב. שני גדודים או ארבעה. התשובה היא שהמהלך של חמאס מלמד על התנהלות המלחמה כולה. הארגון לא ניסה עד כה לנהל קרבות רחבים ומסיביים עם צה"ל. הוא מבין שאין לו צ'אנס מול אוגדה צה"לית. ההימור של סינוואר היה ונותר פשוט: חמאס ישרוד יותר זמן מתחת לאדמה ממה שצה"ל יוכל להישאר מעליה. יחליט הקורא עד כמה ההימור הזה הוכח כמדויק.
רק אתמול התוודענו לפעולה חדשה של צה"ל בשכונת זייתון. צה"ל כבש את האזור הזה, לכאורה, לפני חודשים. אלא מה? שצה"ל לא נשאר. לא הוקם משטר כיבוש ברצועה. לא היה מעבר מבית אל בית, וגם אם היה – העיר התת-קרקעית של חמאס עודנה משמשת מחסה מרכזי למחבלים. מצד שני, ראש הממשלה נתניהו, למרות תחינות – אין לי מילה אחרת, לבד מתחינות – לא הסכים בשום אופן להכניס כוח אחר לרצועה. לא את אנשי פתח של מאג'ד פרג', לפי תוכנית שהכינו שר הביטחון והשב"כ. בטח שלא את הרש"פ.
למעשה, צה"ל ניהל מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה והשמיד תשתיות טרור. בחומת מגן, אחרי שצה"ל יצא מהערים הפלסטיניות, נותרה שם הרשות הפלסטינית. מורתעת, מפוחדת ותלויה לחלוטין בחסדי ארה"ב וישראל. אנשי הרש"פ המשיכו להפעיל את בתי הספר, הקימו מחדש תחנות משטרה, היו אחראים לתברואה, בתי חולים, מרשם תושבים. בעזה, מי שעושה את כל הדברים האלה הוא חמאס. בכיר במערכת הביטחון אמר לי: "התושבים בעזה, בחלקם הגדול, מתעבים את חמאס. ועדיין הם מעדיפים אותו. זה או חמאס, או כאוס. יש בישראל אנשים שאומרים – עדיף לנו שיהיה בעזה סומליה לכמה שנים. העזתים, אם תוצב בפניהם האפשרות של משטר חמאסי או סומליה, תמיד יבחרו באפשרות של יציבות וסדר. גם אם הם שונאים את סינוואר".
מכונת המלחמה של צה"ל נעה ברצועה, כובשת, מתעמתת עם מחבלים, משמידה מנהרות. ואז היא יוצאת. נשאר ואקום. הוא מתמלא מיד עם חמאס. ישראל אפילו לא טרחה לשמר חיץ בין חאן-יונס לרפיח, כדי למנוע את תזוזת המחבלים מהעיר שלא נכבשה, לזו שכבר נכבשה. ונתניהו מסרב לשנות זאת.
השבוע ניסו הדרג המדיני ומערכת הביטחון להציג את ההשתלטות על מעבר רפיח כקרב על גבעת התחמושת; במקום בלדה לחובש, קיבלנו את אקט הגבורה של דריסת השלט I LOVE GAZA. אלופים במיל' הסבירו את חשיבות השליטה בציר פילדלפי ובמעבר רפיח, כדי למנוע הברחות והתחזקות מחודשת של חמאס. שאלתי בכיר בישראל מה יקרה אם מחר בבוקר יגיד חמאס – תעזבו את המעבר ופילדלפי, או שאין עסקה. הוא בכלל לא מיצמץ. "ברור שנצא משם. הסכמנו לצאת גם ממסדרון נצרים, ולהחזיר אוכלוסייה צפונה, ללא בדיקה. אז לא נצא ממעבר רפיח?" הוא ניחם את עצמו שאם חמאס ידרוש זאת, הרי שלמעשה זו הוכחה ש"הרווחנו" עוד קלף מיקוח במו"מ.
דברים שרואים משם / במשך חודשים מזהירה ארה"ב את ישראל חד-משמעית שלא להיכנס לרפיח, בשיחות סגורות. פומבית, היא אמרה שצריך להסיר את האיום החמאסי ברפיח – אבל מבהירה שעוד לא ראתה תוכנית הומניטרית שמאפשרת לעשות זאת. לפני יומיים יצא המרצע מהשק: האמריקאים לא רוצים לראות שום פעולה ברפיח, ואין להם כל בעיה לתת לישראל סטירת לחי פומבית, היסטורית, ולומר את מה שפירסמתי בעמודים אלה בעבר – לא תקבלו לכך נשק.
הנשיא ביידן, בניגוד לדרך שבה הוא מתואר בידי הימין הקיצוני הישראלי ועושי דברו בתקשורת, באמת ובתמים ציוני. אוהב ישראל. הוא מוקף בממשל שאיננו מבין את פעולות ישראל, חושש מההשלכות ההיסטוריות של ההרג הנרחב ברצועה, ועייף מחוסר האמינות של נתניהו.
תשוו בין מהלכי אריאל שרון בראשית שנות ה-2000, שהובילו לבסוף לגירוש ערפאת וחיסול הטרור ביהודה ושומרון, ומהלכי נתניהו. לשרון היה חשוב, הכי חשוב, לשמר את תמיכת הנשיא בוש וארה"ב. לכן הוא התחייב ל"מפת דרכים" פורמלית בלבד למדינה פלסטינית, וקיבל בתמורה שקט תעשייתי. שרון, כמובן, לא היה תלוי בבן גביר וסמוטריץ'. לעומתו, נתניהו לא מוכן לתת לאמריקאים, למדינות המתונות באזור, לרש"פ שמתעבת את חמאס וחוששת ממנו, שום דבר. שרון הסכים לדבר על מדינה פלסטינית כדי שלצה"ל יהיה חופש פעולה; נתניהו לא מוכן לדבר על מדינה פלסטינית גם עבור הסכם שלום היסטורי עם סעודיה, כזה שחמאס ואיראן חוששות ממנו מאוד. מה התוצאה? 55% מהיהודים בישראל חושבים שממשלת נתניהו האיצה את הסיכוי למדינה פלסטינית, לפי סקר של מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה. זו תורה וזו שכרה.
הנה הזווית האמריקאית: ארה"ב נתנה לישראל כשלושה שבועות לנצח במלחמת יום הכיפורים. במלחמת לבנון, חלפו כחודשיים עד שערפאת ו-14 אלף מחבלים גורשו מביירות (וכבר אז היה עימות חריף עם ממשל רייגן). המלחמה הזו נמשכת יותר משבעה חודשים. מבחינתם, זה נגמר; ישראל יכולה להמשיך להתנקש באנשי חמאס, אבל התמרון חייב להסתיים. הראיון של הנשיא ביידן היה נקודת שפל ביחסים בין המדינות, ורק אדם נאיבי מאוד, או דובר של הממשל, יגיד שדברי הנשיא נבעו רק משיקולים גיאו-אסטרטגיים. ברור לגמרי שהבחירות בארה"ב משחקות תפקיד. ברור שההפגנות בקמפוסים, התחושה שהוועידה הדמוקרטית בשיקגו עומדת להפוך לאסון קולוסאלי של הפגנות נגד המלחמה (בדומה לוועידה הדמוקרטית הקודמת בשיקגו, ב-1968), החשש מהרחקת מצביעים צעירים – כל זה שיחק תפקיד.
אך זה עצוב ומשעשע, באותה מידה, לשמוע מישראלים המלינים על כך שיש לנשיא ביידן שיקולים פוליטיים בהחלטותיו המדיניות. אני לא מכיר אף מנהיג ישראלי, ובפרט לא נתניהו, שכל סקר (בקרב בוחרי ימין בלבד!) מכניס אותו לפאניקה מקציפה, שהיה פונה נגד רוב בוחריו זמן רב יותר – כפי שעשה הנשיא ביידן.
השבוע הובאה הקלטה בחדשות 12 של דברים שאמר הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי באירוע בניו-יורק. הוא הציע, למעשה, לסיים את המלחמה הנוכחית – ולחדש אותה, בתנאים שלנו, ואחרי הבחירות בארה"ב, כדי להמשיך ולחסל את צבא חמאס. מלחמה 2.0 הוא קרא לזה. חוששני שהבייס של הימין הקיצוני יתקשה לקבל זאת. נתניהו הוא ראש ממשלת בן גביר.
את אחי אנוכי מבקש / מייקל אייזנברג הוא מאנשי ההון-סיכון הבולטים בישראל, במשך שנים רבות. פעילויותיו החברתיות חורגות מהעסקים הענפים שהוא הקים וסייע לנהל, בין היתר באמצעות קרן ההון-סיכון "אלף", מהגדולות בארץ. הוא מעורב בקליטת עלייה, סיוע לחרדים להשתלב בעבודה, הסברה, ייעוץ שקט למשרדי ממשלה, טיפוח יזמות, חינוך. במקביל, הוא שומר על קשריו הטובים בארה"ב ובמנהטן, שם גדל. זו בדיוק הסיבה שאייזנברג זיהה מוקדם יחסית את המשבר המתקרב באוניברסיטאות בארה"ב, ממש עם ראשית המלחמה. והיה לו רעיון. "הבנתי שיהיה אירוע בקמפוסים. הייתה פה הזדמנות, לא יקרה – להביא לכאן סטודנטים יהודים. להעשיר את האקדמיה הישראלית, את המדינה, ולדאוג לאחינו בגולה". הוא הציע שהממשלה תציע לסטודנטים אמריקאים לעבור וללמוד באוניברסיטאות ישראליות, לאור המצב. אייזנברג שיגר מכתב לשר החינוך יואב קיש. שר החינוך ענה לאייזנברג, לדבריו, שאין לכך כסף. נקפוץ לשורה התחתונה: "שום דבר לא נעשה באמת. הפקרנו את אחינו שם", אומר אייזנברג, "ואכן האירוע בקמפוסים התחזק".
אני מביא את הסיפור של אייזנברג משום שהוא ממחיש עניין שהתרגלנו אליו בשנה האחרונה: התפקוד הירוד והחלול של ממשלה בעת מלחמה. זה לא מובן מאליו. לעיתים קרובות, ממשלות מזדככות אל הרגע בעת מלחמה. צריך רק להביט באוקראינה, שם הממשלה המחישה זריזות, אלתור ויצירתיות בשנה הראשונה למאבק ברוסיה. היא חיפשה ומצאה פתרונות חדשים לאתגרים מורכבים מאוד, החל ממחסור באמצעי רדאר לניטור רחפנים רוסיים וכלה בגיבוש מדיניות תקשורתית בינלאומית מול מדינה עשירה וחזקה יותר.
אצלנו זה לא קורה. "אנחנו חייבים בעת הזו שרים אמיצים, שרים שלא עוסקים בפוליטיקה אלא במנהיגות", אומר אייזנברג. "השר קיש המחיש שאין לו אומץ או מצוינות ברמת הניהול. הוא לא עשה עם זה כלום. אז הרמתי מין טופס הרשמה פתוח באינטרנט. כאזרח פרטי. מיד נרשמו 38 סטודנטים מליגת הקיסוס, עם פרטים והכל. אם היה מבצע של מדינת ישראל, והרי האוניברסיטאות האלה יקרות מאוד, היו מגיעים לכאן עשרות רבות. וזו חתיכת אמירה – גם מול המוסדות האמריקאיים. זה אומר להם להיזהר, עליכם להגן על היהודים, וחוץ מזה זה היה ממחיש שאנחנו יכולים להתחרות בינלאומית".
שאלתי אותו על הכשל הממשלתי הכללי. למה זה ככה אצלנו. "שילוב של כמה גורמים. חלק לא מבוטל מחברי הכנסת והשרים נורא פרובינציאליים. לא לוקחים בחשבון את העולם הגדול, ואנחנו חלק מעולם כזה. העניין השני הוא חוסר רצון להתעמת עם סדר העדיפויות הקיים – כשהמציאות משתנה. והחמור מכולם הוא שאין חזון לאן אנחנו הולכים, כאומה. וכשאין חזון, אתה לא יודע לספר לעצמך איך לשנות את המצב הקיים. אתה בעיקר מתחפר".
שוחחתי עם השר קיש. הוא הודה בפניי שבתחילת המלחמה לא היו תקציבים לכך. והוסיף שלאור "עליית האנטישמיות באקדמיה בארה"ב", החליטה המועצה להשכלה גבוהה בדיון חירום שנערך לפני שבועיים על "עידוד חזרתם לאקדמיה הישראלית של כל מי שמרגיש מאוים – ישראלים ויהודים כאחד". קיש הוסיף ש"לא תהיה מגבלה תקציבית לקליטת סטודנטים". נעקוב.
