1 פרשת השבוע, דווקא בין יום השואה ליום הזיכרון ליום העצמאות, היא פרשת "קדושים". בדיוק בימים שבהם עוסקים בכל כך הרבה קדושים. אבל צריך לשים לב, הפרשה לא עוסקת במוות על קידוש השם, אלא בחיים על קידוש השם. היא פותחת בציווי "קדושים תהיו", ואז מפרטת 51 מצוות שונות, שבונות את החברה בארץ ישראל. הבנו השנה ביתר שאת שעלינו להיות ראויים למקום הזה. שאנחנו צריכים להשתדרג, להשתפר. הנה רק כמה טעימות:
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל. לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.
וזה ממשיך - מצוות שקשורות בחקלאות, בחינוך, במסחר ועוד. אנחנו רגילים לביטוי "קרב חייו". ראינו השנה באמת הרבה קרבות דרמטיים ורגעים הרואיים של החלטה אחת קריטית. אבל החיים, מזכירה הפרשה, בנויים מהרבה החלטות קטנות וניצחונות קטנים ועשייה קטנה, שביחד בונים חברה קדושה. לתפארת מדינת ישראל.
2 משה בן פורת. אני מניחה שכמוני, רוב קוראי הטור הזה לא מכירים את השם. לכן אני רוצה, ערב יום הזיכרון והעצמאות, לדבר עליו. רק עליו.
"שלום, תוכלי לפרסם התרמה שאנחנו עושים? כותבים ספר תורה", כתבה לי ברכה סגרון. יש פניות רבות כאלה, אבל היא המשיכה לפרט, ונדהמתי: "אבא, משה בן פורת, הגיע מביתו שבטבריה אלינו לאופקים בשמחת תורה. ילדתי תאומים, בן ובת, ואבא הגיע כדי להיות סנדק בברית המילה של הבן הראשון שלנו. בבוקר שמחת תורה הוא התעטף בבית בטלית כדי ללכת לבית הכנסת. הוא פתח את הדלת ותוך שניות, מחבלים רצחו אותו בפתח הבית. אז חשבנו להנציח אותו בספר תורה".
עצרתי לרגע. במדינה שבה אני חיה, בעם שבו אני חיה, יצא סבא להיות סנדק בברית המילה של נכדו, נרצח בפתח הבית, ואפילו לא שמעתי על זה?
ביקשתי מברכה לשמוע עוד. אני לא כותבת את זה כדי לדכדך את כולנו ולהחזיר אותנו למצב הרוח של שמחת תורה, אלא כי נדמה לי שהתחלנו לשכוח את עוצמת הרוע השטני של אויבינו (העולם, כולל ידידות שלנו, בוודאי התחיל לשכוח). נדמה לי שביום הזיכרון צריך קודם כל פשוט לזכור. לדעת. להפנים. וצריך גם לחפש את השמות האלמוניים יותר, את המשפחות שמקבלות פחות הכרה.
אז משה בן פורת עבד במשך שנים בבית האבות הסיעודי "עמל" בעיר טבריה. הוא היה טבח, משגיח כשרות ובעיקר חבר טוב של הקשישים הסיעודיים שם. היה קשה לספר להם על מה שקרה לו.
בשמחת תורה הוא התארח בבית ברחוב החיטה בשכונת הגפן. מחבלים השתלטו על בית סמוך ומשם ירו בו, ברגע שיצא. "אמא שלי הייתה בקומה למעלה עם עוד אנשים", מספרת ברכה. "נס שהמחבלים המשיכו הלאה".
"מהבוקר, בעלי ואני ושאר בני המשפחה היינו במקלט גדול", מספרת ברכה. "לא ידענו מה קרה לאבא. חשבנו שהוא פצוע. שמענו על מה שקרה בבית של רחל אדרי, שמענו שיש עוד נפגעים, אבל אחר הצהריים היה שקט, והמוהל היה איתנו, ופשוט עשינו ברית. בכיתי בלי הפסקה. הרגשתי שדם הברית מתערבב עם דם הפצועים, אבל שאנחנו מוסיפים זכויות ומצוות. לבן קראנו ישראל ולבת לאה".
ברכה לא חשבה באותן שעות שאולי צריך לקרוא לבנה על שם סבא שלו. עוד עשרה ימים חלפו עד שזכו להביא את אביה לקבורה בטבריה. "היה בלגן, האמבולנס לקח אותו עם עוד המון פצועים והרוגים, לא ידעו איפה הגופה, לא מצאו. סיוט".
בעלה חזר מזמן לעבוד בחנות הירקות באופקים, היא בבית. "אני מתאוששת. מעכלת. הייתי שמחה לבקש מאנשים לכבד את ההורים שלהם יותר. אתה יכול לאבד אותם ברגע, ואז להצטער. צריך להעריך כל רגע בחיים".
לקראת יום ההתייחדות עם זכר חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, הנה סיפורו של חלל אחד. השנה יותר מתמיד יום הזיכרון הוא יום "זכור את אשר עשה לך עמלק". אבל בברית מילה הרי מכריזים, פעמיים: "בדמייך חיי, בדמייך חיי".
3 לפני כמה חודשים הלכה לעולמה בגיל 100 כמעט חנה קריס, שכנה של ההיסטוריון ואיש הפודקאסטים יובל מלחי. בין מה שהשאירה אחריה היה גם גזיר עיתון משנת 1943. מלחי תהה למה שמרה חתיכת נייר בת יותר מ-80 שנה. מדובר במכתב למערכת. החייל היהודי משה רושקו, שלחם במפלצת הנאצית במסגרת הצבא הבריטי, כותב מהחזית באירופה, למערכת "הפועל הצעיר" כך: "העיתונות מגיעה אלינו בהפסקות ארוכות ובבואה אנו מתנפלים עליה כצמאים למים. וכשאתה קורא את העיתונות מן הארץ ליבך מתכווץ מכאב: בושה וחרפה! כל תנועה וכל מפלגה צועקת חמס על השנייה, ומבטיחה להחיש את גאולת ארץ ישראל. נניח שהצדק עם כולכם, דואגי ישראל, אך במטותא מכם: איך נוכל, לגבש את הכוחות למען הציל מציפורני הטורף את שארית הפליטה? האם לא די בניסיון המר שעמנו מתנסה בו זה אלפים בשנים?
"אני קורא לכם מנהיגי המפלגות והארגונים הנמצאים כיום בארץ ישראל ומייצגים את היישוב לכל זרמיו: השלימו ביניכם! למעננו ולמען כל עם ישראל". נשמע מוכר? המילים מזכירות את המילואימניקים שחוזרים כעת מעזה, וכמוהו לא קולטים את הפער בין החזית לבין העורף, לא מבינים איך השיח לא משתנה מול גודל השעה, מול עוצמת האיום ועוצמת הפוטנציאל: "פה בצבא דופקים לבבות חמים של עברים שהלכו לנקום נקמת דם הוריהם וילדיהם. ובלכתם השאירו אנדרלמוסיה, שנאה וקנאה בין אחים ואחיות.
"אני הקטן, החייל הפשוט, מרהיב עוז ומבקש: בשעה הרת עולם לעם היהודי, נדע נא להתרומם מעל לדברים הקטנים של השקפות ופרינציפים. נדע נא לוותר ולא לעמוד על המקח על כל סעיף, נקודה, סיג וחוק. ונחיש עזרה והצלה לעמנו, לעמנו האומלל: וידוע תדעו, שבפירוד ובריב האחים אנו רק מושיטים עזרה מלאה לכל אותם צוררי היהודים למיניהם, וביודעים או בלא יודעים אנו יוצקים מים על גלגלי טחנותיהם. על החתום: טוראי משה רושקו".
חנה קריס ז"ל נצרה את דף העיתון עם המילים היקרות האלה יותר מ-80 שנה, אולי כדי שנקרא אותן שוב, היום.
שבת שלום
הסטטוס היהודי: "בפרשת השבוע מופיע המשפט המפורסם בתורה - 'ואהבת לרעך כמוך'. איך אפשר לאהוב את השני כמו שאני אוהב את עצמי? זה נראה בלתי אפשרי. אבל הפסוק המלא הוא: 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה''. כשמבינים שגם הזולת נברא בצלם אלוקים קל יותר לאהוב אותו, כי אני מבין שהוא אחי. נשמע כמו מצע מתאים למדינה ליום עצמאותה" (חנן פורת)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
