1. משחקי הצ'יקן
"איט'ס אה דאן דיל", אמר נתניהו בשיחה בשני בערב. מהצד השני של הטלפון האדום, בבית הלבן, לא נרשמה הסכמה. באותן דקות ממש כוחות צה"ל כבר קיבלו את ההוראה לנוע קדימה, אל מעבר רפיח.
אז האמריקאים הסכימו או לא הסכימו? חלק מהפרסומים טענו השבוע שבחשאי הושג סיכום על פעולה מוגבלת, שאין מושלמת ממנה: על מעבר רפיח ולא ברפיח עצמה, כמו לקבל פגישה עם הנשיא אבל לא בוושינגטון הבירה אלא בוושינגטון המדינה. גרסה אחרת טענה – זה על אפם וחמתם של האמריקאים, ראש בראש.
כרגיל, זה מורכב יותר. ישראל אכן פעלה בניגוד לעמדת ביידן, אבל טרם שיחררה את הנצרה מהפעולה הגדולה ברפיח, הוראה שאחריה אין דרך חזרה. נתניהו כבר הודיע שאם צריך נילחם בציפורניים, אבל כל עוד לא צריך – עדיף בכל זאת עם טילים מדויקים.
המסר האמריקאי של הפסקת החימושים הגיע בחשאי כבר לפני קרוב לשבועיים. בשבוע שעבר ניתן לו פומבי, והשבוע ניתנה לו אחריות רשמית. אין אלא להסיק שהאמריקאים סבורים שהמסר – דונ'ט לרפיח – לא נקלט בירושלים.
בין לבין התנהל בירושלים משחק הצ'יקן הגדול. נתניהו – ושליחו לענייני אמריקה השר רון דרמר – סברו שכשמאיימים לא מקיימים. הפסקת חימושים פומבית בהיקף משמעותי, הם סבורים, היא אירוע פוליטי אובדני לנשיא דמוקרטי בחודשי בחירות. שלשום החלו לצוץ עצומות של בכירים רפובליקנים נגד עצירת המשלוחים, ומותר להניח שנוסחו בירושלים. בסוף, הם הסבירו, ביידן לא יעז לשאת במחיר הכבד של ניסיון התנכרות לשותפה במלחמה שעודנה נתפסת על ידי רוב הבוחרים בארצות־הברית כצודקת.
גלנט, וכמוהו גנץ ואיזנקוט, סברו שאי־אפשר להשעין את כל האסטרטגיה הלאומית על הפרשנות הפוליטית האמריקאית של דרמר. לאור הצהרת הנשיא אתמול לפנות בוקר, נראה שצדקו בניתוח. כבוגרי מערכת הביטחון הם קשובים יותר למסרים מארה"ב מאשר הצמד שבילה במצטבר עשרות שנים באמריקה. הגרעין הדמוקרטי הקשה שהפגין באוניברסיטאות ("מיין קמפוס", קוראים לזה בירושלים) משפיע לדעתם את השפעתו.
הכישלון העצום, שעוד יצטרכו לדון בו, הוא כלכלת החימושים שישראל נקלעה אליה. זו לא רק ההסכמה השערורייתית לריקון מאגרי החירום בארץ לטובת אוקראינה. זו הקונספציה שמתקרבת לכישלון 7 באוקטובר: מערכת הביטחון נערכה למלחמת הייטק חד־חזיתית בת שבועיים גג, וקיבלה מלחמה של פעם, ארוכת חודשים, בשתי חזיתות לפחות.
2. בין הרקטה למגף
אפרים קישון כתב פעם: "כשמגיע רגע האמת – זה הזמן להתחיל לשקר". הוויכוח רפיח־מול־עסקה, התמקד בשאלה על איזה שקר ללכת. ראשי מערכת הביטחון הציעו ללכת על סיום המלחמה בניסוח כזה או אחר. אל חשש, הרגיעו, נוכל להמשיך אחר כך, או כי חמאס יפר את הפסקת האש או פשוט על פי החלטה שלנו. בוושינגטון, לעומת זאת, השקר היה הפוך: הפסקת האש תיעטף במלל מעורפל שיפורש אחר כך בידי ארצות־הברית כסיום המלחמה. או שירמו אותנו או שנרמה אותם.
בסוף דווקא האמת הרימה את ראשה המכוער.
בדרך כלל פוליטיקאים בכירים כועסים על נתניהו כי הוא משקר להם. הפעם זעמו עליו כי אמר את האמת, שישראל לא תסכים לעצירת המלחמה. נתניהו כלל לא רצה להוציא את ההודעה. הוא העריך שחמאס יפיל ממילא את העסקה, אז למה להתנדב להיות מואשם בפיצוץ העסקה. סמוטריץ' סבר אחרת. בשישי האחרון השקיע שעות מול נתניהו, בשיחות על שיחות, כדי שיבהיר פומבית את העמדה. זאת מתוך הבנה שחמאס יתקשה מאוד לקבל עסקה כאשר ישראל הכמעט־רשמית מודיעה לו שהמלחמה תימשך. את הודעת הגורם המדיני שמע רק במוצ"ש אחרי שלושה כוכבים.
הטרגדיה, מהרהר גורם ביטחוני, היא כזו: האווירה האזורית מחייבת אותנו ללכת לעסקה כוללת ולסיים את המלחמה. רוצים בכך האמריקאים, האירופאים, המצרים, גם הסעודים מצהירים על כך רשמית. אבל המצב בשטח מחייב אותנו להמשיך. הישגי המלחמה אינם כלום ושום דבר, כמו שמשווקים פה כמה זורעי מורך לב מקצועיים שמתקשים להיגמל. חמאס ספג מהלומת מחץ בעיקר בנושא ההתעצמות. אמצעי הייצור שלו כמעט נגמרו, ואפילו בסרטון שפורסם השבוע מאחד השיגורים ניתן לראות את החלודה על קומץ הרקטות שלא פגעו במטרתן. כיבוש מעבר רפיח, והרמזים הברורים בדברי נתניהו שישראל לא תחזיר אותו לשליטת חמאס, מותירים אותו בלי יכולת לחזור לצבא הטרור שהיה ב־7 באוקטובר. אפילו מלאי האר־פי־ג'י, ענף הגידול מספר אחת בעזה, הולך ונגמר.
מאידך, זה לא ניצחון מוחלט כאשר ארגון שהמגף הצה"לי כבד עליו בחצי השנה האחרונה עדיין מרגיש נינוח מספיק להשיב באיחור ובחוצפה על הצעות מכל העולם. הפער מצוי בכישלון המודיעיני והמבצעי הגדול ביותר מאז 7 באוקטובר, והוא אי־חיסולו של יחיא סינוואר. ראש המל"ל צחי הנגבי סיפר בשבוע שעבר חלק מהסיפור, כשאמר שהיינו מרחק "פחות מימים" מרב־המרצחים. חלק ניכר מהעיכוב ברפיח נבע לא רק מלחץ בינלאומי אלא מהמערך העצום שהתגלה תחת חאן־יונס. גדי איזנקוט העריך כבר בסתיו שעסקת החטופים הבאה תבשיל רק כשיחיא ימות. מספר 3 מרוואן עיסא חוסל אחרי שבועות של וידוא שאין חטופים בסביבתו. כך יהיה גם הפעם, כשתיקרה ההזדמנות המבצעית.
3. הליכוד בלי ליכוד
האותות המקדימים לפיטורי יואב גלנט נקלטו עוד בטרם הוכרזה הרפורמה המשפטית. בימיה הראשונים של הממשלה חתמו מחצית מחברי הכנסת של הקואליציה ושליש מהשרים על מכתב נגד שר הביטחון הטרי־דאז במחאה על מעצר מנהלי של פעילי גבעות. כשפוליטיקאים מתכתבים זה סימן שהם מפסיקים לדבר.
השבוע החברים לעט שיגרו לגלנט עוד איגרת: הפעם מדובר בשבעה שרים, שלושה מהם מהליכוד, נגד המינויים במטכ"ל.
שני הצדדים נשבעים אמונים למפלגתם, מבטיחים שלעולם לא ינטשו אותה, אבל בכנות, קשה מאוד לראות כיצד שתי התנועות היריבות, העוינות, שבתוך הליכוד, ממשיכות יחדיו: מצד אחד לוין (שהחליט לא לחתום על המכתב לבסוף), קרעי, גולן וחבריהם לאגף הרדיקלי, ומצד השני גלנט, אדלשטיין, דלאל ואחרים מהאגף שוחר ההידברות. שר הביטחון משוכנע שעל הליכוד השתלטה חבורה ששייכת בכלל לש"ס ולעוצמה יהודית. החבורה סבורה שעל התפקיד המיניסטריאלי הבכיר ביותר של המפלגה השתלט שתול של מערכת הביטחון והמחנה הממלכתי.
הפיגורות אולי יישארו בלית ברירה באותה תנועה, אבל המצביעים הם מה שחשוב, ולמי מהם מכוונים? הדילמה מתחדדת כאשר מתחוור בכל סקר עומק שלקחי 7 באוקטובר בציבור סותרים. יש תמיכה גדולה בהליכה ימינה ומאידך – תמיכה לא פחות נרחבת במיתון השיח ובאחדות.
ביום שאחרי נתניהו יגיעו העניינים להכרעה. אפשר לחזור לימי הליכוד של פעם, הבעיה היא שהמצב הוא של עכשיו: עוצמה יהודית של איתמר בן גביר, שדישדשה על גבול אחוז החסימה ערב המלחמה, היא כעת מפלגת הקואליציה היחידה שמתחזקת בסקרים. פנייה לכיוון הכללי שמאלה תוביל לדימום קולות מסיבי ימינה. גם הליכוד של עכשיו לא מבטיח טובות בקלפי. מה גם שלאחר הבחירות הבאות סביר שבן גביר יהיה באותה עמדה של המפלגות הערביות: שותף לבלוק חוסם, לא לממשלה.
רבים תוהים לאן פניו של גלנט. האם העימותים הפומביים עם נתניהו והקואליציה שלו מעידים על נטישה? ואם כן, לאן? הרי זה לא שגנרלים הם מצרך במחסור במפלגות משמאל לליכוד. נראה שהמצב הפוך: שגלנט יבקש להתמודד על ראשות הליכוד אחרי נתניהו, בתקווה שהבוחרים יפנו לכיוון הנכון מבחינתו בצומת הטי שזימנה להם ההיסטוריה.
4. דגל בתחתית התורן
השבוע, כשתמונת דגל ישראל מונף במעבר רפיח טסה במהירות במרחבי הווטסאפ, קיבלתי מסרון מהצפון. "שמי ט', ובין היתר אני חייל במילואים בחטיבה שבחודש האחרון נמצאת במטולה אחרי ארבעה חודשים בעזה, משרת בפלוגה שאיבדה שניים מחבריה רק אתמול מכטב"ם נפץ.
"אני עוקב אחריך ורואה את הדיווחים על התקדמות הצבא והנפת דגלי ישראל ברפיח. אני רק רוצה לציין שכאן, כדי לתלות דגל ישראל בראש תורן במוצב בתוך שטח מדינת ישראל היו צריכים לחכות לחשיכת הלילה ולהתעבות ערפל כדי שלא ניראה מכפרי חיזבאללה בדרום לבנון.
"אני מבין את התחושות שעולות עם ההתקפה בדרום, משמעותית ככל שתהיה, אבל אסור לנו שזה יאפיל על המצב שלנו בצפון שבו אנחנו נמצאים 'בקרב הגנה' בעגה הצה"לית, אבל עיקרו לא קרב ולא הגנה, אולי התמגנות. מצב שבו כל זמזום של דבור מוריד אותנו למקלטים מחשש לרחפן של חיזבאללה וההישגים נמדדים בכמה מהר הצלחנו להגיע למרחב מוגן.
"אני לא שש אלי קרב ואין לי הצעה לפתרון, רק תחושת מחו־יבות לתושבים שיוכלו לחזור לבתים שלהם בביטחון אמיתי וזה לא נראה שזה מתקדם לשם".
בדקתי פעם ופעמיים, ואכן – זה המצב. הרושם שנוצר בקרב מעט התושבים שנותרו והרבה חיילים שנשארו הוא שמאז חילופי המהלומות עם איראן חלה החמרה במדיניות הפתיחה באש, "השתבללות" כפי שקראו לזה פעם. דובר צה"ל עדיין מוציא מדי יום כמה הודעות על תקיפה בדרום לבנון אבל אצל החיילים התחושה היא שמדובר בתגובה ולא ביוזמה, לרבות בחילופי האש השבוע – שתמיד מתחילים בירי חיזבאללה ורק אז תגובה ישראלית.
עמוק הבור, עמוק מאוד. מי שחושב שיש לישראל לגיטימציה לתקוף בלבנון, מדינה עם שגרירות אמריקאית ובת חסות של צרפת, ובלי טבח מזוויע קודם לכן, שיחשוב שוב. דונלד טראמפ אמר בשבוע שעבר בראיון ל"טיים" שיגן על ישראל מפני איראן גם במחיר מלחמה אמריקאית ראשונה בתקופת כהונתו. נתניהו צוטט השבוע בדיון פנימי תוהה "מי אמר ש־1 בספטמבר הוא תאריך יעד לחזרת תושבי הצפון". הנה תאריך חלופי: 21.1.25, יום למחרת ההשבעה לנשיאות. אולי אז, עם ממשל תקיף יותר, תשתנה המשוואה שאחד הנעלמים בה עד עתה הוא דגל ישראל בגבול הצפון.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
