חבר הזכיר לי השבוע אמירה ששמענו מפי המשורר חיים גורי. "יש זמנים קשים ויש זמנים רעים", אמר גורי. מלחמת העצמאות הייתה זמנים קשים; ההפיכה המשפטית, אם תרצו, היא זמנים רעים. "עכשיו הזמנים גם קשים וגם רעים", סיכם החבר.
בשבוע הבא נציין את חג העצמאות המר בתולדות המדינה. הצער על הקברים שנוספו השנה בחלקות הצבאיות והאזרחיות ייפגש בזעם על מה שנראה כמו אובדן דרך. אולי גרוע מזה: דהירה לתהום. לכאורה, עולם כמנהגו ינהג: הזרים יונחו; המשואות יינשאו; משמר הכבוד ידגל את נשקו; ריח המנגלים ימלא את יערות הקרן הקיימת. אבל הוודאות של ימי עצמאות קודמים לא תהיה שם: משהו בסיסי השתבש.
הנזקים העצומים שגרמו אירועי 7 באוקטובר מפתים אותנו לצלול פנימה, אל שאלות הקיום של המדינה. אבל אלה מותרות, עיסוק לימים נוחים יותר, כי בינתיים מתנהלת מלחמה שמסרבת להסתיים. המלחמה צודקת, אין ספק בכך, אבל גם מלחמות צודקות צריכות להתנהל בשכל. שפע כוח אש יש לצה"ל, גם מוטיבציה יש, אבל מתחת לכל הטוב הזה מבצבץ חוסר אונים כרוני. שבעה חודשים בעזה, וחמאס עדיין מחזיק בחטופים, משגר רקטות, מחלק מזון; שבעה חודשים בגליל, וחיזבאללה עדיין יורה לאן שבא לו, מתי שבא לו; שבעה חודשים, וכ-100 אלף ישראלים מנותקים מבתיהם, בלי תאריך יעד, בלי אופק ביטחוני. לא היה כדבר הזה.
מטרת העל עכשיו היא רפיח: ברפיח תינצל מדינת היהודים. בעולם מתקשים להבין את החשיבות האסטרטגית של רפיח; גם בצה"ל. רפיח הייתה סיסמת קרב טובה לערוצי השידור הביביסטיים, נשק להכות בו כל מי שתהה להיכן הולכת המלחמה. אבל סיסמה שמונחת על השולחן במערכה הראשונה הופכת לתוכנית מבצעית במערכה השלישית. הקבינט אישר לצבא לבצע את שלב א' בתוכנית – השתלטות על מעבר רפיח ושטחים מדוללי אוכלוסייה ממזרח למעבר.
נתניהו צלח את הקבינט בקלות. הוא יכול היה להזכיר לגדי איזנקוט, השר שמרבה לאתגר אותו, שהוא, איזנקוט, שאל בעצמו לפני שלושה חודשים מדוע לא משתלטים על המעבר. הנה, משתלטים; מה הבעיה. השרים ידעו שפעולות כיבוש לא נגמרות אף פעם בשלב א'. צריך לאבטח צירים, לחסל איומים, למנוע דשדוש. פעולת כיבוש כמוה כאכילת חבילת חלבה: מיישרים קו ועוד קו עד שנגמרת החלבה. הם ידעו שהסיכוי להסתבכות גדול, והתועלת מועטה. אבל נפל עליהם פחד שדרני הימין, אלה שמפטפטים את עצמם בלי דעת בערוץ 14 ובערוצים המקבילים. הם אישרו, פה אחד.
התחנה הבאה הייתה ממשל ביידן. לאמריקאים נאמר שאין קשר בין מעבר רפיח לרפיח: מדובר בשני מקומות לגמרי נפרדים. הם יכולים להירגע. הם לא נרגעו. מעבר רפיח היה הקש האחרון: לאחר שבועות ארוכים של דיונים בבית הלבן על עצירת אספקה צבאית לישראל, הפור נפל.
במונחים כמותיים ההחלטה נוגעת ל-3,500 פצצות משני סוגים ול-6,500 ערכות שהופכות פצצות למדויקות. יש נזק, אבל לא בממדים שמאיימים מיד על יכולות חיל האוויר. אבל הכמות היא עניין זניח: הדרמה טמונה בעצם ההחלטה. הבירוקרטיה האמריקאית ממושמעת: החלטה שמתקבלת בבית הלבן מכה גלים לאורך ולרוחב הממשל. רוח המפקד קובעת.
ראיתי את זה מקרוב. כשהנשיא פורד החליט במארס 1975 על "הערכה מחדש", כינוי סטרילי לעצירת הסיוע לישראל, בכירי הממשל הפסיקו להחזיר טלפונים. ממשלת ישראל ומערכת הביטחון התייצבו מול קיר אטום. רבין, ראש ממשלה בקדנציה ראשונה, זכה באותם ימים לפופולריות עצומה בישראל. הוא הראה להם, לאמריקאים. לאחר שבועות אחדים הציע קיסינג'ר לרבין סולם לרדת ממנו, ורבין ירד. טוב שירד: אז, כמו היום, המנהיגות הישראלית התעקשה על פרטים בעוד האמריקאים דבקו בתהליך. הפרטים נשכחו; התהליך הוביל לשלום עם מצרים.
שום דבר שנשיג בכיבוש רפיח, אם נשיג, לא משתווה לשימור הברית עם אמריקה. זה לא אומר שישראל חייבת לציית לכל בקשה מוושינגטון או להיבהל מכל ביקורת שבאה משם. אבל היא חייבת להבין שלא לעולם חוסן. מעניין הדמיון בין רבין לנתניהו. רבין, שהתקבל כגיבור בוושינגטון כאשר הגיע אליה לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, חשב שמותר לו; נתניהו חושב כך עד היום. כל אחד מהם בתורו נהג בנשיא ארצות-הברית כמו נער מתבגר שמבקש להעליב את אבא שלו.
הקשרים האישיים, האינטימיות, הערכים המשותפים, מוליכים שולל. בסוף מדובר במעצמת-על ובמדינת לוויין. כשהאינטרסים מתנגשים, האינטרסים מנצחים. בממשל בוושינגטון לא מבינים מדוע גורל ארבעה גדודים של חמאסניקים חשוב כל כך לממשלת ישראל. לפגיעה בחייהם של מיליון וחצי עקורים יש מחיר פוליטי; לפגיעה בקואליציה שביידן בנה עם המדינות הסוניות מול איראן, יש מחיר אסטרטגי ופוליטי. נגדשה הסאה.
אפשר לנתח את ההחלטה גם כך: עד השבוע הקפיד הממשל להפריד בין ישראל לנתניהו – את נתניהו גינו ואפילו שלחו את צ'אק שומר היהודי, מנהיג הרוב בסנאט, לקרוא להדחתו; ישראל, המדינה והעם, זכו רק למחמאות. עכשיו, עם ההקפאה, הם מענישים את ישראל כולה ואת צה"ל, בבת עינם. דרמה גדולה.
השבוע התייצבו מזכיר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין וראש הכוחות המשולבים גנרל צ'רלס בראון לפני ועדה של הסנאט. אוסטין לקח על עצמו להודיע רשמית, מול המצלמות, על ההקפאה. שלשום הוסיף שר החוץ בלינקן אבן משלו: צוות של משרד החוץ האמריקאי בודק אם מדינות זרות מפירות זכויות אדם בנשק שהן רוכשות מארצות-הברית. הצוות הצביע על הפרות והמליץ לפעול. בישראל בדקו את המקרים וסיפקו תשובות. שלשום בלינקן אמור היה להודיע לקונגרס שהנושא טופל: ישראל טוהרה. הוא דחה את ההודעה בלי לנקוב בתאריך חדש.
נתניהו מתלונן
כוח משולב של חטיבת גבעתי וחטיבת השריון 401 הגיע בנסיעה למעבר רפיח. במקום להבהיר ללוחמים מה אסור להם לעשות כשישתלטו על היעד, הביאו להם רב שפימפם להם פסוקי כיבוש. הסרטון שבו טנק רומס ודורס את אותיות השלט "עזה" הציף את הרשתות החברתיות. הוא השתלב בסרטוני הבכי של נשים פלסטיניות שנאלצו לעקור שנית, עכשיו מדרום לצפון. אם יאושר שלב ב' בכיבוש רפיח, מאות אלפים יצטרכו לעבור צפונה.
ישראל הדורסת; ישראל המגרשת; ישראל הכובשת: הנזק היה ועודנו ענק.
ישראל נתנה גט לעולם גם בסיפור עסקת החטופים. אנשי חמאס נהגו הפעם בחוכמה: כאשר הביאו לקהיר את המסמך שמפרט את התנאים שלהם, הם הודיעו: חמאס אומר כן לעסקה. זאת הייתה הכותרת, זה היה הנרטיב, בלי קשר למהות.
בישראל עשו את ההפך. לשכת ראש הממשלה, שקיבלה את המסמך מהמוסד, לא מיהרה לשתף בו אחרים. עברו כשעתיים שבהן הנרטיב של חמאס הכה שורש בתקשורת העולמית ובתגובות הממשלות. נתניהו היה עסוק באותו זמן ביצירת נרטיב משלו, נרטיב שאומר שהממשלה כולה, פה אחד, פוסלת את הצעת חמאס על הסף. השרים, שלא ידעו מה מציע חמאס, קיבלו את ה"פה אחד" שלהם מהתקשורת.
האמת היא שחמאס לא אמר כן וממשלת ישראל לא דחתה את ההצעה פה אחד, אבל כל צד התבצר בדימוי שנוצר לו. עברו יומיים, ושני הנרטיבים עדיין שולטים בתקשורת. למרות הפסילה המוחלטת, קבינט המלחמה התכנס לדון בהצעה. יש בקבינט שר אחד לפחות שרואה בהצעה החמאסית בסיס לדיון. המשלחת שישראל שלחה לקהיר – ראשי אגפים בארגונים ותת-אלוף מהצבא במקום ראשי הארגונים ואלוף – קיבלה הוראה להישאר עוד יומיים, להקשיב ולשתוק. מנדט לא ניתן לה. גם משלחת חמאס נשארה, בלחץ המצרים. אתמול שתי המשלחות היו אמורות לעזוב, בידיים ריקות.
אורח זר שפגש לאחרונה את נתניהו, שמע ממנו תלונות קשות על ממשל ביידן, על עצירת האספקה הצבאית ועל הביקורת עליו ועל ממשלתו. האורח ביקש לדעת מה החשיבה האסטרטגית שלו, מה החזון. איפה משתבצת סעודיה, מה עם איראן, מה עם לבנון, מה עם אמריקה. חיסול חמאס, השיב נתניהו.
בליל 14 באפריל שיגרה איראן 110 טילים בליסטיים, 36 טילי שיוט ו-185 כטב"מים לעבר ישראל. מערכות הגנה ומטוסים אמריקאיים עצרו חלק גדול מההתקפה בשמי עיראק. מדינות ערביות סוניות תרמו את חלקן לבלימה. האם כל אלה יתגייסו להגן על ישראל בהתקפה הבאה? לא בטוח. בצה"ל לקחו את ההודעה על הקפאת המשלוחים מאוד ברצינות. סביר להניח שגם באיראן לקחו את ההודעה האמריקאית ברצינות.
מהר יותר, חזק יותר
יאיר גולן, המנהיג המיועד של השמאל הציוני, שכר חדרים בבניין משרדים ישן. בחדר המדרגות בכל קומה תלה בעל הבית תמונות גדולות של מנחם בגין: בגין ואשתו עליזה; בגין ומעריצים; בגין וילדים; בגין ומיקרופון. גולן לא רואה אותן. הוא איש משימתי: מה שלא שייך למשימה הוא לא רואה. בסוף החודש הוא ייבחר ליו"ר מפלגת העבודה. שלושת המועמדים האחרים – אבי שקד, איתי לשם ועזי נגר – הם משוכה שיוכל לעבור. ב-7 באוקטובר הוא חילץ באומץ לב צעירים מהמסיבה בנובה. מאז הוא מתקבל בכל מקום כגיבור לאומי.
"וגם חתיך", מוסיפה אחת היועצות שלו. בטי-שירט שחורה, בזקן אפרפר, אופנתי, באנרגיה קורנת, הוא חלומו של כל יועץ אסטרטגי.
התחנה הבאה לאחר בחירתו תהיה איחוד עם מרצ. בבחירות האחרונות מרצ, שגולן היה אחד ממועמדיה, לא עברה את אחוז החסימה.
כאשר גולן היה אלוף פיקוד הצפון, אמרו עליו שהוא אקטיביסט, אחד שמחפש מלחמות. מספרים על גנץ, הרמטכ"ל, ששם לב שגולן נעדר מאחד הדיונים. "אני חושב שאסע לצפון, לבדוק שיאיר לא פתח שם במלחמה", אמר גנץ.
שאלתי אותו מה הוא חושב על המצב בגבול לבנון. "מה שקורה בצפון זה ביזיון שאין כדוגמתו", אמר. "אני לא מצליח להבין מדוע שבוע לאחר פתיחת המלחמה לא תפסנו את קו הרכס בדרום לבנון, הקו שממנו נסוג ברק ב-2000. כולל עימות עם האמריקאים – כן, עימות עם האמריקאים".
כאשר מנהיג השמאל הישראלי עוקף מימין את ראש ממשלת הימין, זה מעניין.
האם בתמורה לעסקת חטופים היית תומך בהפסקה של הלחימה בעזה, שאלתי.
"כן", אמר. "אילו הייתה כאן ממשלה נורמלית, היינו היום לאחר עסקת חטופים, כולל הפסקת הלחימה. אין אפשרות אחרת. לכן נתניהו לא רוצה עסקה".
האם אתה מציע לקבל את הצעת חמאס, שאלתי.
תשובתו הייתה פחות החלטית. "נמנעתי ואמשיך להימנע מהתעסקות במחיר בתקשורת. משא ומתן מהסוג הזה מורכב מעבר לדיווחים. השבת החטופות והחטופים היא בבסיס הסולידריות שלנו. אם לא ישובו, לא תהיה לנו תקומה. החרפה הגדולה היא שצריך להתייחס להצעת חמאס במקום שהצעה תבוא מצידנו, כיוזמה שלנו.
"ישראל חוותה את הכישלון החמור ביותר בתולדותיה. השיקום היה צריך לעבור בתחנות הבאות: הרבה יותר מהר תמרון קרקעי בעזה; הוצאת הצפון מהטווח של אש שטוחת מסלול; להתחיל מרפיח, למרות התנגדות המצרים".
גולן היה מרחיב ומאיץ את התקיפה בעזה. "היו צריכים ליצור שלושה מסדרונות: אחד מדרום לרפיח, שני במחנה שבורה, בין רפיח לחאן-יונס, ושלישי מסדרון נצרים. את הכיבוש סיימנו לפני שלושה חודשים. מאז אנחנו מדשדשים, כי נורמליות מסוכנת לנתניהו משני הכיוונים, גם מסמוטריץ' ובן גביר, גם מגנץ".
מה אתה חושב על ניהול המלחמה, שאלתי.
"בחודש הראשון עסקנו בנקמה", אמר. "מדינה שעוסקת בנקמה מידרדרת במדרון". עם זאת, הוא לא חושב שאפשר היה לפעול מהר יותר. "לא ניתן להשמיד ארגון טרור בתוך שבועות או חודשים", אמר. "אני אומר את זה מקצועית".
לחזור למרכז הבמה
גולן נאם לפני שבועיים בהפגנה בבאר-שבע. חיים אורון (ג'ומס), ראש מרצ בעבר, עמד בשורות הקהל. אורון פועל לאיחוד בין שתי המפלגות, בראשותו של גולן. הוא התאכזב. "שמתי לב שבנאום שלך לא הזכרת את פתרון שתי המדינות", אמר לו אורון לאחר ההפגנה. "זה לא מה שרלוונטי עכשיו", אמר גולן.
הפער ביניהם חורג מהוויכוח על מה נכון לומר מעל במה בהפגנה. ג'ומס רואה איך סמוטריץ' ובן גביר מציבים קיר ימני לנתניהו. הוא מצפה שמנהיג השמאל יציב לו קיר שמאלי. התפקיד של מנהיג השמאל הוא להיות נהג משנה, לא לחפש את הדרך אל ראשות הממשלה. אם הוא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא מיד נכנס לשיקולים, מה יביא אותו לשם. הוא נמנע מלהרגיז בוחרים. במילים אחרות, הוא הופך ללפיד או לגנץ.
אבל יאיר גולן רוצה להיות ראש ממשלה.
"שלב א'", אמר לי, "הוא לגבש מחנה פוליטי שיהיה גא בעצמו, לוחמני, עם תפיסה משותפת. האם צריך לדבר עכשיו על שתי מדינות? זה יותר טקטיקה מאסטרטגיה. אני רואה את האתגר שלי בלהחזיר את השמאל הציוני למרכז הבמה הפוליטית".
הוא מדבר בהופעות שלו על חמישה מרכיבים אסטרטגיים: ביטחון – מול איראן; חיזוק הסולידריות האזרחית; שבירת האוטונומיה החרדית; חיזוק הדמוקרטיה; הכרה בכל זרמי היהדות.
זה מרשים מאוד, אבל ספק אם בדרך הזאת יביא לקלפי את השמאל הרדיקלי, קבוצות פמיניסטיות, להט"בים, ערבים. מצד שני, מה האלטרנטיבה של הקבוצות האלה? לפיד וגנץ זרים להן לא פחות.
