הטרנד האנטישמי של הקמת מחנות אוהלים להבעת נטיות פרו-פלסטיניות, ובמקביל להטלת אימה על סטודנטים ישראלים, עבר את האוקיינוס ונחת באירופה. עוד ועוד צעירים מצטרפים למחאה ולדרישה מהאוניברסיטאות לנתק קשרים עם ישראל.
"באתי לפה כי זו חוויה ללמוד בחו"ל וחשבתי להישאר לתואר שני", מתחיל נועם סייג, 25. בשנה הבאה הוא יסיים תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ודיפלומטיה בז'נבה, "אבל לאור המצב אני חושב לעוף מפה כמה שיותר מהר", הוא ממשיך, "מה שקורה עכשיו זה תערובת של בלבול וייאוש ואני לא מסוגל להתרכז בלימודים".
עד 7 באוקטובר הוא חש בטוח, למרות שבאזור מגוריו לא תמיד הזדהה כיהודי או דיבר עברית, "מאז המצב הפך לבלתי נסבל", הוא אומר, "אני פעיל בארגונים ישראליים והולך עם מגן דוד, אבל כשעומדים מולך מחוץ לאוניברסיטה שני רעולי פנים עם כאפיות ודגלים פלסטיניים, מחלקים דגלים של ישראל עם צלבי קרס, ומבקשים ממי שיהודי או ישראלי שיצביע, זה לא נעים. הם תקפו אותי, אבל בגלל שאני מדריך קרב מגע תפסתי את הדגל שלהם וחנקתי אותם. אחרי זה עשו לי שימוע בבית ספר".
"הקהילה היהודית מורידה את הראש ובכל מקום יש הפגנות. אני הולך למסיבה ויש דגלים פלסטיניים, כאפיות וסטיקרים אנטי-ישראליים. יש אווירת טרור כאילו שאני בעזה והרבה מקומיים שלא מבינים את האלימות הזו באמצע החיים שלהם".
לדבריו, המצב באוניברסיטת ז'נבה מחמיר. "מהיום הראשון היו פה כרזות של 'מהנהר ועד הים' ושירים של 'תאנסו את היהודיות'. צועקים שאני רוצח ילדים ושצריך לדפוק את העם שלי".
אתמול, כשנכנסו לבניין הראשי בדרך לספרייה, הם לא האמינו למראה עיניהם: "עשרות סטודנטים השתלטו על המקום", אומרת שיר בריל, 29, סטודנטית לתואר שני בבית הספר לדיפלומטיה. "יש מאבטחים, אבל זה מפחיד ומכניס לתהיות של מה יקרה אם הדרישות שלהם לחרם אקדמי יתקבלו. יש לגיטימציה מהציבור להיות אנטי-ישראלי".
"אני גרה ליד האוניברסיטה ברומא, וכל הזמן יש הפגנות, סטיקרים, דגלים וכאפיות, כמו במצור", אומרת אור, 20, סטודנטית לרפואה, "כל יציאה מהבית זו רולטה. האוניברסיטה בעדם והסגל מאוד פרו-פלסטיני. יש פה מאות סטודנטים ישראלים ויהודים ואף אחד לא שואל אותנו איך אנחנו מרגישים. אין עדיין פחד קיומי, אבל אנחנו בדרך לשם".
