"ירושלים כולה יצאה לחלק את הכבוד האחרון למגיניה ולוחמיה, שנפלו בקרבות העזים על הרי יהודה, ואשר רק היום הובאו עצמותיהם לקבר ישראל, למרגלות הר הרצל", נפתחה הידיעה הראשית ב"ידיעות אחרונות", "זוהי ההלוויה ההמונית הגדולה ביותר בתולדות הארץ".
ביולי 1949 הושלמה החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב. אחרי לא מעט מאמצים ולחצים בינלאומיים, ירדן התירה לנציגים ישראלים להיכנס לשטחים שנכבשו על ידה כדי לאסוף ידיעות וללקט עצמות של חיילים שנפלו בקרבות באזור גוש עציון ובדרך לירושלים.
את פעולת הליקוט עצמה ערכו 35 פועלים ערבים שקיבלו על כך שכר. את חלקי הגוויות הכניסו שלושה נציגים ישראלים בתוך ארונות עץ מיוחסים, עליהם נכתבו השמות האפשריים של הלוחמים שהיו אמורים להימצא בעמדות אלה בקרב.
במשך תקופה הכינו אנשי הרבנות הצבאית את השטח ההררי הצמוד לקבר חוזה המדינה למה שיהפוך להיות בית העלמין הצבאי המרכזי של ישראל. מועד ההלוויה נקבע לכ"ה בחשוון תש"י, 17 בנובמבר 1949. ערב קודם לכן הועברו הגוויות ממקומות הריכוז לחצר הגימנסיה העברית, ומשמר כבוד הועמד לידן.
כבר בבוקר נחסמו לתנועה רחובות מרכזיים בירושלים. בכניסה לעיר הוקמה לשכת מודיעין שהכווינה את המשפחות והקרובים לעבר טקס הלוויה במרכז העיר או אל הר הרצל. חנויות העיר כולה נסגרו והוכרז שבתון כללי. מעבר לגדר החבלים שהקיפה את השטח התכנסו רבבות בני ירושלים לחלק כבוד אחרון לאלו שבמותם נתנו חיים לעיר. אלפים מיררו בבכי כשהרב אברהם חיים שאג-צוובנר, שבנו דוד נפל בשיירת הל"ה, קרא בפתח הטקס את פרק מ"ט בתהילים.
"כל ירושלים, משני צידי הכביש, הייתה מלאה באנשים. לא היה אפשר להזיז שום דבר בין ההמון", שיחזרה אסתר קסירר, שהייתה בת 16 כשאחיה הובא לקבורה לאחר שנפל בגוש עציון, "ההר היה חשוף, חשבתי שהגעתי לגיהינום. המשפחות היו בהיסטריה. לא אשכח בחיים שלי את הצעקות והבכי. זה היה נורא. זה כאב שלא ילך לעולם, לצערי, גם למשפחות שהצטרפו עכשיו למעגל הזה. עצוב לראות היום את ההר מלא, היה עדיף שיהיה פה יותר עצים ופחות קברים".
