לדפנה ליאל מחדשות קשת הייתה אנקדוטה מעניינת על הציוץ שבו השר איתמר בן גביר הכריז "חמאס לב ביידן". "קיבלתי כמה טלפונים מבכירים מאוד בקואליציה שניסו, מה שנקרא, לחמם אותי", סיפרה הכתבת אחר הצהריים ותיארה כיצד אחד מהם אמר לה "זה עושה נזק, איך אתם לא תוקפים את זה".
כמתבקש, ליאל שאלה את בן שיחה אם כרתו לו את הלשון (כמובן שהיא התנסחה אחרת), אבל לא חשפה כיצד הוא הגיב ובמקום שטחה את מסקנותיה: "הסיבה שהם לא מתנערים (מבן גביר) היא שהם מבינים שבציבור הישראלי זועמים על ביידן ובצדק, והם לא רוצים לשלם את המחיר הפוליטי". מבחינת ליאל, זה מתחבר לתוצאות סקר שפורסם השבוע בחדשות רשת, לפיו בן גביר ומפלגתו עומדים כבר על 12 מנדטים.
דבריה של ליאל כביכול משקפים ניתוח שכולו פוליטיקה, אבל מסתתרת בהם אמירה הרבה יותר דרמטית: הסיבה שבן גביר לא הותקף על ידי "בכירים מאוד בקואליציה" היא מתוך אמונה ש"בציבור הישראלי" חושבים בדיוק כמוהו. וזה נכון: גם ליאל, רוב תקשורת המיינסטרים ואף סוכריית הגומי האנושית שהיא הנשיא הרצוג הולכים לקראתם חצי דרך ("זועמים על ביידן ובצדק"). ההבדל הוא שליאל בולמת רגע לפני "חמאס לב ביידן".
נשאלת השאלה: מדוע ליאל לא מצפה מ"הציבור הישראלי" לעשות כמוה, כלומר להבין את הגבול הברור שבין מחלוקת חריפה להשמצה פרועה, ילדותית ומזיקה? ובכן, אולי משום שגם בטלוויזיה לא רוצים "לשלם את המחיר". לכן כל כך נדיר למצוא על המסך איזושהי הטלת ספק בתועלת של המשך המלחמה לעומת הנזקים המצטברים.
בן גביר, לעומת זאת, אומר את הדברים כמו שהם. לא פלא שגם אחרי שנה וחצי מזעזעות, הרבה מאוד ישראלים וישראליות מסתכלים על המוצר (בן גביר) והפיצ'רים שלו ("חמאס לב ביידן") ולא אומרים "זה אסון" אלא "כזה אני רוצה".
הסיפור, אם כן, הוא לא "הפוליטיקאים" ובאותה מידה גם לא ה"סגנון" של בן גביר והדיונים המאוסים למה בישראל "עושים פוליטיקה בזמן מלחמה". מה שליאל וכל הפאנלים הממלכתיים האלה בקשת, רשת וכאן מקפידים להחמיץ (או חוששים לומר), זה שאין שום קשר ל"פוליטיקה" (תככים, מזימות, חוסר ענייניות), וכל ההרצאות הללו בנוסח "מצופה משר בכיר" וגם "מצופה מראש ממשלה" הן מופע פתטי של חוסר מודעות קיצוני לזמן, למקום ובעיקר להלך הרוח. בן גביר אמר "חמאס לב ביידן" כי זה מה שהוא חושב והוא יודע מצוין שזה מה שהרבה מאוד אנשים חושבים וזה מקדם את האג'נדה המהפכנית שלו עוד סנטימטר למטרה. מעניין אותו אם זה "גורם נזק" בערך כמו שאכפת לו מרמזורים אדומים.
