א. שער גיליון יום שישי של עיתון "דבר", 8 באפריל 1932, הכריז בחגיגיות על יריד המזרח הראשון שנפתח יום קודם בתל אביב. היריד סימן את הצבתה של תל אביב ושל ארץ ישראל בכלל כשער הגדול של אירופה למזרח וכשער הגדול של הלבנט אל הקִדמה. "ניצול החומרים בים המלח והפוספטים אשר מעבר לירדן, מסילת הברזל חיפה-בגדד וחיבורים משוכללים ביבשה ובים בין ארצנו ובין ארצות אחרות - כל זה מכשיר את א"י ועושה אותה למרכז ולמפתח של תנועת הכלכלה בכל המזרח הקרוב", אמר מאיר דיזנגוף בנאומו, שבו גם הזמין את הנציב העליון הרברט סמואל לשאת דברים. באותו גיליון גם הובאו דבריו של המושל הבריטי של מחוז הדרום, רוברט קרוסבי, עם פתיחת מוזיאון תל אביב בתחילת אותו השבוע. באותה רוח מערבית של קדמה ושפע, הוקדש המוסף לספרות של אותו הגיליון להופעתם של ארבעת הכרכים המפוארים של כתבי עגנון, הכרכים שהולבשו בלבוש בד חדש בהוצאה היוקרתית בברלין, פחות משנה לפני תפיסת השלטון על ידי המפלגה הנאצית.
את המוסף פתחו דברי זיכרונות מאת יהושע רדלר, הוא ר' בנימין, וחתם אותו מאמר פנורמי על כלל יצירתו של עגנון מאת דב שטוק, הוא דב סדן, אז העורך הצעיר של מוסף הספרות של "דבר". בעוד ר' בנימין מדבר על השושלת הספרותית של עגנון עצמו, סדן מדבר על דמות הסופר שיצר עגנון, חמדת, על רקע דמויות הסופרים שהיו דומיננטיים ביצירות בני הדור הקודם. רדלר מביא דברים שאמר לו עגנון בזמן טיול רגלי על חוף יפו, ממש עם הגיעו לארץ ישראל, בנוגע לאופן שבו הספרות העברית צריכה להתפתח אחרי מנדלי מו"ס: "סגנונו של מנדלי הוא מוצק כסלע, הוא במצב ההתאבנות. הוא נוח לטיפוסיות, חיי נפש אינם סלע ואבן. נפש האדם היא יחידה, האי במצב הנוזל, היא באלף מצבים. אתה רשאי הלראותה גם במצב המוצק אבל אי אתה רשאי לגזור על מצבים אחרים, נאום עגנון".
במאמר נוסף באותו המוסף, מבקש דב סדן הצעיר למקם את עגנון בראש פירמידת הפרוזה העברית. בסבך האקרובטיקה הסגנונית, כיאה לגליצאי שבא לדבר בשבחו של גליצאי אחר, טוען סדן כי אחרי הסבא, מנדלי, שהצליח להביא את הקומדיה הלעגנית לכלל שלמות, באו משוררי צער היחיד. אלה שכתבו מתוך אומץ לב וחירוף הנפש. אלא שהספרות העברית זקוקה כבר לפסיכולוגיה יותר מורכבת. וכאן מגיע תורו של עגנון.
בחזית הדיון מציב סדן דווקא את דמות הסופר ששתל עגנון בתוך עולמו הבדוי, כבר מראשיתה של ראשית יצירתו ועד לרומן הגדול, "תמול שלשום". אם ר' בנימין הקשה בנוגע לסגנונו של עגנון שהיה רחוק מברנר ובני דורו וקרוב יותר לנוסח מנדלי, הרי דב סדן מבקש ליצור שושלת עברית לאומית יותר. כותב סדן: "ראה את הרכרוכיות של חמדת ב'בנעורינו ובזקנינו' ליד התוקף שבדמות זקנו - ועמדת בסוד יוצרם. בעצבו את דמות עצמו במסיבת דורו, הוא נראה בזוטו ואילו בציור קלסתר פניו של האב, הסב, אתה רואה את יצירתו בשגב ובעילוי שלה. הוא שאמרנו לך, שעיקרו הוא מחוץ לשלשלת ההקבלה עם יוצרי דמותו של היחיד העברי הבודד". אמצעי העיצוב האמנותיים של עגנון, כפי שמונה אותם סדן הם בדיוק אלה שמונה איציק מאנגר במאמרו "פולקלור וספרות", שהוזכר ברשימות הקודמות: המקורות היהודיים, הבדיחה העממית, המסורת שבעל פה והפזמון. מבחינתו, סופרי דמות היחיד ביקשו להשכיח את העבר היהודי המזרח-אירופי ולהיוולד מחדש, ואילו עגנון שיחרר את כל השדים האלה מהבקבוקים שבהם היו כלואים. עגנון מציג מודל חדש של הסופר העברי כמי שחוקר את נפש האינדיבידואל, ולא את נפש העם. עגנון בא להצביע על החולשות האנושיות שמרכיבות את הפסיפס הפסיכולוגי של היהדות המזרח-אירופית, ולא לספר על המשברים הגדולים בקלחת הלאומיות. אלה עניינו, לא את הסופר עצמו ולא דמות הסופר שבדה.
ב. אלה מובילים לכך שעגנון מציג מחדש רובד או ממד שנעדר לגמרי מהספרות העברית מאז מנדלי, גרוטסקה. כך למשל הוא מתאר ב"בנערינו ובזקנינו" אישה בורגנית אחת מנשות עירו, בוצ'ץ': "מרת זילברמן אשתו של דוקטור זילברמן אשה קטנה היתה ושמנה במקצת וחתימת זקן הייתה לה ושפתיה מהודקות היו זו בזו וחוט של אנרגיה היה מתוח על פניה שכל הרואה אותה מיד יודע שרוח יתירה יש בה ושאין לזלזל בכבודה". נשות בוצ'ץ' הבורגניות, היו אצל עגנון מקור כל הרוע, אש הדוקטור שכאן תגולם עוד בצירל הורביץ ובמינה צימליך, ובכל אותן נשים מפורכסות שהוציאו את הירשל האומלל מדעתו בסיפור הלא-כל-כך-פשוט של "סיפור פשוט". אבל הן גם מכניסות ממד של גרוטסקה, בפרשנות שלהן למודרדנה יהודית בורגנית גליצאית: גסה, מאופרת מדי, קפוצת שפתיים ובעלת גבות עשויות בקפידה רבה מדי.
הממד הגרוטסקי שעגנון מציב במקום מרכזי ביצירתו והיה אחד מעמודי התווך של יצירתם של מנדלי או שלום עליכם, נעדר כליל מיצירת בני הדור הקודם, ברנר ורוב בני דורו. מוזרות וטירוף היו, אפילו "בזות" בנוסח ז'וליה קריסטבה למי שיתעקש - אבל לא גרוטסקה, כזו שמשאירה את הלסת מעט שמוטה במהלך הקריאה כמעט שלא הייתה (גנסין היה במובן זה יוצא מן הכלל). התיאורים הגרוטסקיים, במקרה הזה של נשות בוצ'ץ' הוולגריות, מוסיפים איזה צבע נחוץ לגלריית הדמויות - כאילו הן מגבירות את הווליום עבור שאר הדמויות - תוך יצירת ממד תיאטרלי, בורלסקאי כמעט, בתוך המערכת הסיפורית העגנונית.
בתוך מערכת כזו - כבר אין מקום לנאומים אידיאולוגיים ארוכים, כמו ביצירת הדור הקודם. מהסיבה הפשוטה, יש אצל עגנון תמיד אינטראקציה בין הדמויות, האחד נואם רק בתנאי שהשני יקשיב. האינטראקציה הפסיכולוגית בין הדמויות חשובה יותר מהאג'נדה של הדמות. והגרוטסקה מבטלת את ההיררכיה בין האג'נדות. רק לשם השעשוע, נסו בבקשה להציב את ירמיה פייארמן גיבור "בחורף" של ברנר לשאת את אחד מנאומיו בפני צירל הורביץ, אמו של הירשל גיבור "סיפור פשוט". האינטראקציה הזו הופכת את הסיפור לזירה יצרית שנשענת על שני יסודות עיקריים, מין וכסף. סביב אלה, נטווית העלילה, ואלה הם שמוציאים מהדמויות את המיטב, את התמצית.
אל תוך הזירה הזאת, מכניס עגנון את דמות הסופר שלו, יש שיגידו אלטר-אגו, חמדת. חמדת הוא ג'נטלמן מודרניסט. דומה יותר לבני דורו מהאינטליגנציה היהודית הווינאית שפגשנו ביצירות של פוגל מאשר לקודמיו בספרות העברית. אלא שבשעה שאצל פוגל הסיפור הוא בעצם מסירה בעברית של עולם שמתנהל בגרמנית. גם ההרמזים הספרותיים הם לעולם הספרות האירופית. חמדת לעומתו, הוא מעין קולגה של קודמיו, מיכאל גיבור מחניים של ברדיצ'בסקי, ירמיה פייארמן של ברנר ואפילו פליגלמן של ה"ד נומברג. גם עליו מוטלת האחריות של סופר עברי, אבל מבחינתו הספרות היא בעיקר אמצעי או דרך לליבן או למיטתן של בנות יפו.
"ראה זה פלא, חמדת נענה לה ליעל חיות לקרות עמה בספרות היפה", כך נפתח "גבעת החול" של עגנון, סיפורו של הסופר הצעיר בימי ישיבתו הראשונים ביפו, וסיפור אהבתו הסאדו-מזוכיסטית ליעל חיות. חמדת עושה את תורתו, הספרות העברית, קרדום לחפור בו, והתמורה שהוא מבקש היא מין. למרות שקשר איתה קשר סביב עיסוקו בספרות והערצתה לסופרים ולספרים, חמדת מדמה את יעל חיות לאומצה, סטייק. בתוך הסדר ששורר במרחב הספרות העברית, חמדת הוא בגדר הפרעה במרחב הספרותי, הממסדי. הוא גם לא סופר גדול. בדירוג שעגנון מציג ב"גבעת החול" חמדת לא נמנה עם המעגלים הראשונים של הספרות, לא עם המאורות הגדולים כמו ביאליק, וגם לא עם כוכבי הלכת - אם להידרש לתיאורו של סדן במקום אחר. את אתיקת הסופר, לעומת זאת, חמדת מפר גם מפר.
ג. באחת הרשימות הקודמות טענתי שבמעבר מספרות עברית לספרות ישראלית, בעיקר אצל סופרי דור תש"ח וממשיכיהם, סופרי דור המדינה, כמו שנהוג לכנותם, נעלמה דמות המספר, הדמות הבדיונית שתפקידה הוא לא רק לספר את הסיפור עצמו אלא גם "לתווך" בין הקורא והעולם. אבל גם הסופר כגיבור יצירה נעלם כמעט לחלוטין מגלריית הדמויות של הספרות הישראלית. בשני הדורות המרכזיים הראשונים של הספרות הישראלית הסופר ממונה על יצירת הסדר, לא על פריעתו.
עגנון לא הלך בקטנות. כבר עם הגעתו לארץ ישראל יצר קשר הדוק עם קברניטי היישוב ועם בכירי יוצריה של התרבות החדשה. לא הייתה לו שום בעיה עם הממסד, ולממסד לא הייתה בעיה איתו. להפך. אם לתרגם זאת למונחים שבחרתי להשתמש בהם בסדרת הרשימות הזו, עגנון מדלג באלגנטיות בין הפלג הלירי-פתטי לבין זה הקומי-גרוטסקי. לא רק מיצירה ליצירה אלא לפעמים באותה יצירה עצמה. אלא שכשהוא בא להציב דמות של סופר בתוך הוויית הקוצים הארץ-ישראלית, הוא מפקיד את פנס הקסם האמנותי שלו בידי דמות כמו חמדת.
