לא צריך ללכת רחוק כדי להבין את עומק ההשפעה של שפת הספורט הישראלית על המדינה כולה ועוד בנושאים הכי קריטיים שיש: תמצאו מסך (לא בעיה), חפשו תוכנית אקטואליה (גם לא סיפור) וחכו עד שמישהו יגיד ש"לישראל חסרה רגל מדינית מסיימת". נסו לקחת את המשפט הזה, שנהיר לכל מי שחי בארץ חמש דקות, ולתרגם אותו לאנגלית. ברכות: נתקלתם בקיר בלתי עביר כמו הבלם שאף פעם לא היה לנו.
ספורט בלי שפה שצומחת מלמטה (האוהדים, השחקנים, המאמנים וכו') הוא כמו בקבוק מיץ תעשייתי, שיש בו הרבה סוכר ואולי זיכרון קלוש של פרי, אבל הוא אף פעם לא יוכל להתמודד עם הדבר האמיתי. והחיבור, או שמא ההתנגשות, בין עולם כל כך עקום כמו הספורט הישראלי לדבר נפלא ומסעיר כמו העברית, הם בדיוק המרכיב הטבעי, זה שבזכותו אפשר להצביע על המוצר ולהגיד "זה שלנו, וככה אנחנו אוהבים אותו".
כי שפה היא לא רק צורת קומוניקציה, אלא שסתום הלחץ שדרכו אנחנו מעבדים את כל הרגשות הסוערים וחסרי הפרופורציות שמתלווים לעולם הכי חשוב והמאוד לא חשוב שהוא הספורט. מהקלישאות המטופשות ועד הקללות היצירתיות, מהחידושים המקצועיים והלשוניים ("תן לו!", "לך!", "טוב שוער!") ועד הברות נטולות פשר ("פייייי"): לאהוב ספורט ישראלי פירושו שהאוזניים הן איבר לא פחות חשוב מהעיניים, והזיכרון הקולקטיבי בנוי לא רק משערים מרהיבים או פדיחות קולוסאליות, אלא גם ממטבעות הלשון שליוו אותם.
הדוגמה המתבקשת ביותר היא כמובן "ככה לא בונים חומה": רגע מרהיב ומכונן שבו יורם ארבל קלט את מלוא החלטורה הישראלית ותימצת אותה בארבע מילים בלבד, שהגיעו הרבה יותר רחוק מהשער של צ'רלי יאנקוס ובוודאי שמנבחרת ישראל. אבל כדי להבין את קסם השפה של הספורט הישראלי צריך ללכת לא רק אל הנשגב אלא גם לנלעג ולפתטי. לכן ספרים כמו "הוצא מהקשרו" זכו להצלחה ותוכניות כמו "בובה של לילה" ו"אנחנו במפה" הפכו לקאלט: הן הקשיבו באדיקות לפעימות הלב, הבינו שמתחת לצחוק מסתתר משהו גדול ואמיתי, ותירגמו אותו להומור וסאטירה שבתורם המציאו עוד חידושים, כמו ציון ברוך שואל את שלום מיכאלשוילי בחדר ההלבשה "הנחת?" וכולם יודעים למה הוא מתכוון ועל מה הוא מגחך.
ואמנם, לכל שפה יש את הביבים שלה ואיך אומרים אצלנו (ולא בשום מקום אחר, אגב), פה זה לא בלט. אבל לזכות ב-76 שנה שבהן אנחנו מלרלרים על "סגירה אלכסונית" וצועקים "יא בן טיבוגה" מבלי לדעת מה זה אומר (האינטרנט טוען שזה מסרבית), זה הישג והטבלה לא משקרת ולא צריך להתבייש ולהגיד שאנחנו רוצים אליפות. עכשיו צריך רק רגל מסיימת.
לאהוב ספורט ישראלי פירושו שהאוזניים הן איבר לא פחות חשוב מהעיניים, והזיכרון הקולקטיבי בנוי לא רק משערים מרהיבים, אלא גם ממטבעות הלשון שליוו אותם
