חולצת סוף מסלול, כמה שיותר מסריחה וכמה שפחות מכובסת, היא סמל ישראלי למהדרין. וישראל, כידוע, היא קופי-פייסט של אמריקה פלוס תוספות ועדכונים. כריס מבוורלי-הילס חולמת שבן זוגה יגיש לה את טבעת הקולג' שלו, עם האבן המגושמת. גם טבעת מארינס תתקבל כעליית מדרגה ביחסים. זה עוד לא יהלום, אבל זה צעד משמעותי בדרך למיסוד הקשר.
אצלנו זה אחרת. כשהחייל הכי חתיך בצה"ל מעניק את חולצת סוף המסלול שלו, עם ציור התנשמת, לג'ינג'ית המהממת שהלכה איתו לאורך כל הדרך, זו הצהרת אהבה, זה "תלבשי אותי על העור שלך" וזה גם "את חכי לי ואחזור".
וזה ההבדל האמיתי.
"ב-7 באוקטובר פתחתי את הארון, הוצאתי את חולצת סוף המסלול של שי, לבשתי אותה, ואחר כך התחרטתי", מספרת מעיין גיל. "הכנסתי אותה לתיק כדי שתישאר נקייה. החלטתי שאני לא זזה בלעדיה לשום מקום, מפני שכל עוד היא איתי הכל יהיה בסדר. אולי זאת אמונה טפלה, אבל במלחמה אני מוכנה להאמין בכל מה שיבטיח לי סוף טוב. בלילות קשוחים במיוחד לא התאפקתי, הוצאתי אותה מהתיק, ישנתי איתה והרגשתי את שי מקרוב".
מעיין (27, ממטולה) ושי טרמין מראש פינה הכירו בתיכון הר וגיא שבקיבוץ דפנה כשהיו בני 16. "הוא הגיע לתיכון שלי בכיתה ח', וכששמעתי שמישהו חדש מצטרף לשכבה התחלתי להתעניין. ראיתי תמונות שלו בפייסבוק ונדלקתי עליו, אבל עד כיתה ט' לא החלפנו בינינו אף מילה. לימים, כשדיברנו על השנה שהפסדנו, התברר ששנינו היינו באותו המצב, לא ידענו איך לגשת לזה, עד שחברה משותפת יזמה פגישה משולשת וככה נוצר בינינו קשר".
היא התגייסה לקרקל, שי לעורב צנחנים. "בסוף המסלול של שנה פלוס הגענו לטקס והופתעתי לראות שלא רק הלוחמים קיבלו חולצות וסיכות, אלא גם בנות הזוג, כאות הערכה על התקופה הלא-פשוטה שעברנו". עם שחרורה היא נדדה לקריית-שמונה, עבדה בעבודה מועדפת במפעל וחסכה כסף לטיול במזרח. שי סיים מכינה במכללת תל חי והיה אמור להתחיל בלימודי עבודה סוציאלית. הם גרו ביחידת הדיור שמתחת לבית הוריו ("עיצבנו אותה ביחד") והרבו לטייל. "בשנה האחרונה הפרדנו כוחות, הרגשנו שאנחנו צריכים פסק זמן, אבל המשכנו לשמור על קשר. היה ברור שהחיים שלנו יחזרו להתאחד".
גיל, סטודנטית לעיצוב פנים ואדריכלות בשנקר, התעוררה ב-7 באוקטובר בדירתה בתל-אביב. אמא שלה צילצלה, "מעיין, קומי, יש אזעקות, יש מלחמה". היא נסעה מיד למשפחתה במטולה, ובדרך לשם דיברה עם שי, שכבר גויס למילואים. "הם היו קצת בדרום, בקיבוצים, וכשהעבירו אותם לגזרה הצפונית הוא היה ממש ליד הבית והתראינו המון. אהבתי להירדם עם הראש שלי מונח על החזה שלו, הקשבתי לפעימות הלב שלו, ותמיד קינן בי הפחד שיום אחד הלב הזה יפסיק לפעום. אחי נלחם, כל החברים שלנו גויסו, היו לי המון אנשים לדאוג להם, אבל רק על שי פחדתי, מפני שמתאים לו להיות הראשון שמזנק".
בתחילת דצמבר הם ירדו לאימונים בדרום. "ניסיתי להבין ממנו מה קורה והוא דאג להרגיע, 'נהיה בסדר, עכשיו זה התור שלנו, נילחם על המדינה שלנו'. כאלה. ב-4 בדצמבר שי הודיע שהוא סוגר את הטלפון. הם נכנסים. "בשיחה הזאת שמעתי את החיוך ואת האנרגיות החיוביות שלו, הוא אמר 'אני מבקש גם ממך להיות במצב רוח טוב ולא לחשוש'. סיפרתי לו שאני צמודה לחולצה שלו והחלפנו נשיקות". שלושה שבועות לאחר מכן, ב-22 בדצמבר, רס"ר שי טרמין (26) נהרג. "הצוות שלו התמקם בבית בחאן-יונס ונפתחה איש לכיוונם. שי עמד בחלון והשיב אש. כדור אחד חדר את הקרמי, נכנס מקדימה ויצא מאחורה, ושי נהרג במקום".
בבית העלמין בראש פינה מעיין לבשה את חולצת סוף המסלול של שי. "אמרתי לו 'אתה הולך והלב שלי הולך יחד איתך'. אמרתי לו שנורא רציתי לגדל איתו ארבעה 'טרמינים' קטנים ולראות אותו מניף אותם באוויר. אמרתי לו תודה על כל מה שלימד אותי ועל מי שהוא היה בשבילי. בשבעה, עם חולצת המסלול עליי, חיכיתי ששי יבוא לנחם אותי על מותו. הזיה".
כבר בשבעה פנתה אל אחותה של מעיין מתנדבת מעמותת "הותיר אחריו חבר.ה", אבל היא הגיבה ב"לא, תודה". "הרגשתי שאם אתחבר לאיזושהי עמותה שקשורה לשכול אקבל את עובדת היותי חברה שכולה, ולא הייתי מסוגלת. לשמחתי, המתנדבת המשיכה לצלצל וגיליתי שיש משהו מנחם ביכולת לדבר עם מישהי שמבינה אותי. היא, כחברה שכולה, יודעת עם מה אני מתמודדת ומה אני מרגישה".
מה העצה הטובה ביותר שקיבלת?
"שמעתי עצות שונות ומשונות. 'תחזרי לשגרה', 'את עוד תתאהבי', 'את צעירה', מנטרות שנובעות מכוונות טובות, אבל אלה דברים שפחות בא לי לשמוע והם פחות מי שאני. המתנדבת שמלווה אותי אמרה לי 'תקשיבי לעצמך', ואני משתדלת להקשיב ולעשות את מה שנכון לי. יש ימים שבהם אני מסרבת לצאת מהמיטה. הדברים הכי פשוטים הרבה יותר קשים לי. הדבר היחיד שמעסיק אותי הוא הרצון שכולם ידעו מי שי היה. בראש פינה, במקום עם איקליפטוס בודד ועם נוף מטורף של כל העמק, הקמנו מצפה לזכרו. זו פינה שנהגנו לשבת בה עם פק"ל קפה, ימים ולילות ישבנו מתחת לאיקליפטוס הזה ונשמנו את האוויר ודיברנו על החיים".
חולצת סוף מסלול של עורב צנחנים היא לא המזכרת היחידה שתמשיך ללוות את מעיין. "כששי נכנס לעזה כתבתי לו מכתב, שלחתי אותו לשלישה והיא דאגה שהמכתב יודפס, יוכנס לעזה ויגיע לידיים של שי. את התשובה של שי קיבלתי יום לפני שהוא נהרג. הוא כתב לי 'אני רוצה לחזק אותך'. חברים הכינו לי צמיד כסף עם המשפט הזה בכתב ידו של שי. דודה שלו הכינה לי שרשרת וטבעת עם אותה חריטה. אני מסתכלת על המשפט הזה כל יום, כל היום, ומנסה לשאוב ממנו כוחות".
× × ×
עמותת "הותיר אחריו חבר.ה", שמלווה ותומכת בבנות ובבני זוג של חללי צה"ל, הוקמה לפני 25 שנה, ועד 6 באוקטובר טיפלה ב-500 חברות שכולות. חברים שכולים מהווים כעשרה אחוז מהרשימה. בשבעת החודשים שחלפו מאז הצטרפו עוד 260 בנות ובני זוג למעגל – כחצי מהכמות שטופלה על ידי העמותה במשך 25 שנה.
איך עומדים בקצב הזה?
עינת שגיא-אלפסה, דוברת העמותה, מספרת שכבר ב-8 באוקטובר הוקם מערך לאיתור בנות ובני זוג של נופלים, שלא הסתפק במידע שזרם מאגף הנפגעים של משרד הביטחון וערך תחקירים נוספים. "פירסמנו את הטלפונים הפרטיים שלנו, עד שחברת 'בינת' הקימה עבורנו חמ"ל שאליו מגיעות הפניות ומקבלות מענה מהיר. במקביל, הכשרנו בזום צוות גדול לתפקיד מלוות ומלווים. עיקר התקציב שלנו, שמגיע ממשרד הביטחון, הולך למטפלים מהשורה הראשונה שמתמחים בשכול ואובדן, ובלית ברירה אנחנו נזקקים לתרומות. במיוחד השנה, כשגדלנו בהיקף לא נורמלי ואני פוחדת לחשוב לאן עוד נגיע".
המצוקה הכלכלית הולידה קמפיין רשת שהופק בהתנדבות על ידי סטודנטיות מבית הספר סמי עופר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן. עידו גרינברג, יוצר תוכן ויזם (המוכר בכינוי מימאס) שמרצה בקורס להתמחות שיווקית עם יעל פדהצור, מומחית לאסטרטגיה תקשורתית, היה זה שהעלה בכיתה את רעיון החולצה. לדבריו, "חולצת סוף מסלול היא אחד הסמלים הכי ישראליים שיש. בהרבה מקרים היא הזיכרון היחיד מבן הזוג שנפל, והיא גם מסמלת את הדרך הקשה והמפרכת שהחברות השכולות צריכות לעבור במסלול החיים החדש, שבשבילן רק מתחיל".
× × ×
"לא הייתי פריקית של החולצות הצבאיות של הראל, יותר אהבתי את הבוקסרים שלו", מספרת סמל ניצן ברשטי (21) מחיל האוויר, בת זוגו של סרן הראל איתח מפלס"ר גבעתי. "אבל מתחילת המלחמה לבשתי את חולצת סוף המסלול שלו כפיג'מה, וכמובן שלבשתי אותה בלוויה. כשחזרתי הביתה לא רציתי להוריד אותה לעולם".
הקשר ביניהם נוצר בזכות אחותה נעם, שהייתה השלישה של הראל בסיירת. "היא אהבה אותו מאוד כמפקד, וכששיחה מקצועית ביניהם גלשה לפסים אישיים הראל ביקש ממנה להכיר לו מישהי עם תכונות וסל ערכים שחשובים בעיניו. הוא נתן לנעם מפרט מדויק והיא ישר אמרה 'אתה חייב להכיר את אחותי'. עבר זמן עד שמצאנו ערב שבו שנינו פנויים. נסענו לתל-אביב, התיישבנו על ספסל מול הים ודיברנו במשך שעות כאילו שאנחנו מכירים כבר שנים. שם גם הייתה הנשיקה הראשונה שלנו".
זה היה רומן בן חצי שנה. "כל מה שאחותי סיפרה לי עליו התגלה כנכון. צחקנו מאותן השטויות והיו לנו אותם עקרונות. זה היה כאילו 'טו גוד טו בי טרו', אבל זה היה לגמרי אמיתי. בסוף נובמבר הצלחנו להיפגש בבאר-שבע. ב-22 בדצמבר צילצל אליי מילואימניק ואמר 'הייתי עם הראל בעזה, הוא נתן לי משהו בשבילך'. נסעתי אליו לבית-שמש, וקיבלתי עיתון פלסטיני שהראל כתב עליו בלורד שחור. חזרתי הביתה מאושרת, הכנסתי את המכתב למסגרת, תליתי אותו בחדר שלי ורק חיכיתי שהראל יבוא ויראה. אבל באותו הערב קיבלתי טלפון שהראל פצוע אנוש, בסורוקה. אבא שלי הסיע אותי לשם במהירות מטורפת, וכל הדרך הייתי מלאה בתקווה. עקפתי את השומר בכניסה, חיפשתי אותו בין המיטות בטיפול נמרץ, וכשהוריו הגיעו הרופא הכניס אותנו לחדר ואמר שהמצב קשה מאוד. זה קרה בפיצוץ מטען בבניין. שני חיילים של הראל נהרגו במקום ועוד שלושה הגיעו במצב אנוש. הראל נותח והחזיק מעמד שמונה ימים. אמרנו שהוא נתן לנו נס של שמונה ימים שבזכותו היה לנו זמן להיפרד. ישנתי לידו על הרצפה. ב-30 בדצמבר, ב-6:00 בבוקר, אמא של הראל ראתה משהו במוניטור וצרחה. אמרו לנו שאלה שעותיו האחרונות".
איך נפרדת ממנו?
"שרתי לו, צחקתי איתו. הוריו ואחיו עמדו בצד אחד של המיטה ואני בצד השני. ביקשתי מהרופא סטטוסקופ, הנחתי את היד על הלב, וכשהפעימות שלנו הסתנכרנו הרגעתי את הראל, אמרתי לו 'אני משחררת אותך, לך לנוח'. מאז יש לי כאב מתמיד בחזה, ממש כאב פיזי, אבל הראש שלי מורם. יש לי במי להיות גאה".
במכתב על העיתון הפלסטיני כתב לה הראל "בימים האחרונים יוצא לי לחשוב עלייך יותר מתמיד'. הוצאתי את המכתב מהמסגרת, צילמתי אותו ותראי", היא מצביעה על שתי מילים, בכתב ידו של הראל, שמקועקעות על זרועה. "יותר מתמיד".
× × ×
רוני אטיאס (20) מעכו, משוחררת טרייה, שירתה כסמבצ"ית בגדוד שריון 77, שם הכירה את יובל בן יעקב (21) מקיבוץ כפר מנחם, לוחם בפלוגת מלכות חרמון. אחרי שנה וחצי בסטטוס של ידידים הם הפכו לזוג. לילה אחד היא נתקעה בבסיס בלי פיג'מה, ויובל שלף מהארון את חולצת סוף המסלול שלו. "הוא מאוד אהב אותה, היא הזכירה לו חברים וחוויות מהמסלול, והתגאה במשפט שעל גבה – 'ככלל, שתכירו, הורגים מחבלים'. זה היה משפט שטחן באוזניהם המ"מ בטירונות, ובהתחלה הם צחקו עליו, עד שהפנימו את החשיבות של מעשיהם ובסוף הטירונות החליטו להדפיס אותו על החולצה. מאז אותו לילה החולצה שלו אצלי. הוא אף פעם לא ביקש אותה בחזרה, להפך, יובל אמר 'כשתלבשי אותה תתגעגעי אליי'. והוא צדק".
הם היו רק חצי שנה ביחד, "ונדבקתי בשמחת החיים שלו. ליובל היו חיוך גדול ועיניים זורחות והוא לימד אותי ליהנות מהחיים, כמה פשוט להיות שמח וכמה זה עדיף. כל מי שמכיר אותי ראה שהשתניתי. אמרו לי 'למה את קורנת' ו'כמה התבגרת' ועניתי 'כן, החיים יפים'. כשאמא שלי הבינה שיובל הוא כבר יותר מידיד היא לא הייתה צריכה לשאול אם הוא זה שאחראי למהפך".
ב-7 באוקטובר שניהם סגרו שבת במוצב יפתח שבצפון הרצועה. ב-6:30 בבוקר, לשמע האזעקה הראשונה, הם טסו בפיג'מה מהמגורים למיגונית. "ישבנו שם על ספסל עם עוד שני חברים. בהתחלה נבהלתי מהבומים ויובל חיבק אותי. אחרי עשר דקות התחלתי להתרגל לקולות ואחרי 20 דקות אמרנו 'בואו נעשה סלפי מלחמה', והצטלמנו, ארבעתנו. מישהו אמר 'ככה יהיה לנו זיכרון מהיום שבו התחיל המבצע', ויובל אמר 'נראה לך שזה מבצע?' אחרי חצי שעה יצאתי לחמ"ל לעזור לסמב"ציות. רק שם הבנתי מה קורה באמת. במצלמות של התצפיתניות ראיתי את המחבלים, שמעתי את הקריאות לעזרה וכרזתי שצריך תגבורת בש"ג. יובל יצא מהמיגונית עם הנשק שלו ומחסנית אחת, ורץ להילחם".
מה היה קורה אם לא היית כורזת?
"אני מאמינה שבכל מקרה הוא היה יוצא, אפילו אם הייתי נשארת במיגונית לידו. בקרב בש"ג יובל נפצע. הרופא והחובשים של הגדוד הצליחו להגיע לשם, פינו את יובל ופרצו את השער כדי לצאת מהמוצב, אבל כבר היה מאוחר מדי".
רק בלילה הגיעה אליה ההודעה. "כל היום הייתי סגורה בחמ"ל שהמחבלים ניסו שוב ושוב לחדור אליו. הייתי בלי טלפון, לא היה לי קשר עם אף אחד. ב-22:00, כשהגיעו כוחות תגבור, עליתי למגורים, הדלקתי את הטלפון ואחותו של יובל שאלה מה קורה. עניתי 'הכל בסדר'. ידעתי שב-9:00 יובל נפצע ופונה לאשקלון, לא ידעתי שהוא לא שרד את הדרך. מיד צילצלתי לאמא שלי, שהתקשרה לכל בתי החולים בארץ. היה כאוס נוראי. בתשע וחצי סימסתי לאחותו 'יהיה בסדר, אל תדאגי'. הסתבר שחצי שעה קודם לכן הקצינים הגיעו לבית אמו של יובל. בתגובה היא שלחה לי שתי מילים – 'הוא נהרג'".
רוני התעלפה, והחובש הביא לה מים ועזר לה לעמוד על רגליה. היא ביקשה לצאת לביתו של יובל ונענתה בשלילה בשל היותה חיונית. לקראת חצות המג"ד החליט לפנות מהמוצב את כל מי שהוא לא לוחם, ורוני הצליחה להגיע לקיבוץ כפר מנחם. "קברנו אותו רק ביום שני, בגלל העומס. לא היה מי שיארגן הלוויה צבאית. תיכננו לטוס ביחד לדרום אמריקה, וחודש אחרי שקברנו אותו החלטתי לטוס לשם עם חברה. עשיתי את זה בשבילי, בשבילו ובשביל החלומות שהיו לנו ביחד".
גם שם יובל היה איתה. על זרועה השמאלית מתנוסס קעקוע גדול שלו. "זה הקעקוע הראשון שלי", היא מציינת בגאווה ומצביעה על השרשרת שלצווארה, עם תמונה של שניהם. מאחותו היא קיבלה צמיד שיובל קנה ולא הספיק לתת לה. פסיכולוגית מהעמותה מעודדת אותה להתעלם מהערות כמו "את רק בת 20" ו"מזל שאת לא בהיריון", ורוני תוהה איך אנשים לא מבינים שבשישה חודשים הם הספיקו לרקום חלומות למאה השנים הבאות.
× × ×
סוף פסח. יום שישי. חוף הצוק. שש בבוקר. דייג שעולה מהים ומתיישב עם חברו לטורקי קטן ושש-בש עוקב בפליאה אחרי ההכנות. "מה זה?" הוא לא כובש את סקרנותו, "טלוויזיה? סרט?" וכשמישהו מסביר לו שמצלמים קמפיין לעמותת "הותיר אחריו חבר.ה" הוא מפלבל באישוניו. "החול של הים נראה כמו מסלול צבאי?"
לא, אבל השביל שהוכשר לצילומים מתמלא בחולצות שחורות. יותר מ-30 בחורות צעירות רצות לאורכו. כמה מהן נושאות אלונקה עם דגל ישראל. אלה שלא הביאו חולצות מהבית לובשות את החולצות שהדפיסה עבורן העמותה, עם הכיתוב "מסלול אוקטובר 23". בשבילן, המסע רק מתחיל.
× × ×
"בארון שלי יש מדף שלם עם חולצות של עמית", מספרת אדר מושאוף (19), בת זוגו של עמית מוסט (20). "בכל פעם שהוא קיבל חולצה הוא הזמין עוד אחת בשבילי. במודיעין, מקום המגורים שלנו, יש הרבה פארקים ומסלולי הליכה. לבשנו חולצות זהות כשיצאנו לרוץ".
הם לא למדו באותו התיכון, "אבל חברה שלי, שיצאה עם החבר הכי טוב שלו, הזמינה את עמית אליה וגם אני באתי ושלושתנו שמענו את הקליק", היא מספרת בחיוך שחושף גומת חן עמוקה. כבר במפגש הזה גילו אדר בת ה-16 ועמית בן ה-17 שהם חולקים תאריך לידה משותף. "אחרי שבועיים נהיינו זוג והכל בא לנו בקלילות, הסתדרנו מדהים. חלמנו שנטוס ביחד ללמוד בלונדון – הוא פסיכולוגיה ואני עיצוב אופנה – ודמיינו את הדירה הקטנה שבה נגור. שלושה חודשים אחרי שעמית נהרג טסתי ללונדון עם משפחתו וכיביתי את החלום".
ב-7 באוקטובר עמית סגר שבת במוצב סופה. כשהתחילו האזעקות כולם התכנסו במרחב המוגן שהיה חדר האוכל. "המ"פ הודיע להם שיש חדירת מחבלים ושיתכוננו ליציאה ליישובים. כשהם עלו להאמרים ולרכבים המשוריינים המחבלים כבר היו בשין גימל", היא משחזרת. "עמית וחובש נוסף מהצוות, אופיר מלמן, יצאו לשם. הם הספיקו לטפל בשישה פצועים ולחלץ אותם לחדר האוכל, ונהרגו כשחזרו לטפל בשני הפצועים האחרונים".
אדר, ששהתה אז בממ"ד של ביתה, קיבלה מעמית הודעות. בראשונה הוא כתב לה 'אני בחדר האוכל, אין מה לדאוג, הכל בסדר'. בשבע וחצי הוא כתב לה 'אני אוהב אותך, אל תדאגי, הכל בסדר'. את תשובתה, "תשמור על עצמך, אל תהיה גיבור", הוא לא הספיק לקרוא. ההודעה הגיעה להוריו רק בצהרי יום שני, ואמו של עמית התקשרה לאמא שלה. "כשאמא נכנסה הביתה בסערה, כולה בוכה, הבנתי שמשהו קרה".
גם היא מביעה את הגעגועים בקעקועים. על פרק ידה השמאלי מתנוסס ירח ("אמרנו שכל עוד שנינו צופים באותו הירח הכל יהיה בסדר") וביד השנייה מקועקעים שניהם בקטן. "קצת לפני שעמית נהרג הוא אמר שהעולם גדול והאנשים כל כך קטנים. לקחתי תמונה של שנינו, הקטנתי אותה והבחור המקועקע מחזיק פרחים מפני שבכל יום שישי קיבלתי מעמית זר ליליות, הפרח האהוב עליי". על צווארה שרשרת עם תליון בדמות תמנון. "כשהתגייסנו, החלטנו על כמה אימוג'ים, והתמנון סימל את 'אני אוהב/ת אותך'. במסלול לא היה לו טלפון, אז עמית היה לוקח טלפון מאנשים רנדומליים ושולח לי תמנון. צורפת הכינה לי שני תמנונים, ואת השני הנחתי על הקבר".
× × ×
על חשיבותה של "הותיר אחריו חבר.ה" מעיד סיפורה האישי של עינת שגיא-אלפסה (50, נשואה פלוס שני צמדים של תאומים) שלא במקרה הפכה לדוברת העמותה. מגיל 16, במשך שלוש שנים, היא הייתה בת זוגו של שמשון זיידנר ש"נהרג בדיוק לפני 30 שנה על ידי כוחותינו בעזה. למרות שכולם עטפו אותי, הייתי נורא בודדה. המונח 'חברה שכולה' עוד לא היה קיים, והרגשתי שאין מישהו שחווה את השכול כמוני. בחיים יש משהו מאוד חזק, כולם אמרו לי ש'צריך להמשיך', אז המשכתי. באוניברסיטה הכרתי את מי שלימים הפך לבעלי, אמא של שמשון באה לחתונה שלי עם אחיו ועם סבתא שלו, והכל היה כאילו בסדר. שנים אחרי החתונה אמא של שמשון צילצלה אליי, סיפרה שפנו אליה מעמותה שמטפלת בחברות של חיילים שנפלו ושאלה אם זה מעניין אותי. אמרתי 'כן, אני כבר בסדר, אני יכולה לעזור לאחרות להיות בסדר".
מה זה "בסדר"?
"היום אני מבינה עד כמה לא עיבדתי את האבל. ההתמודדות שלי הייתה לשים פלסטר ולחשוב שזה בסדר. המשבר נחת עליי כשבעלי גויס בצו 8 אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה. הסעתי אותו לנקודת האיסוף, חזרתי הביתה, נשכבתי על הספה בסלון ובמשך כמה ימים לא קמתי ממנה. כשהצטרפתי לקבוצת תמיכה של חברות שכולות פגשתי, בפעם הראשונה, נשים שמבינות אותי, וההבנה וההכלה שלהן נתנו לי את היכולת להגיד בקול רם את הדברים שבקושי מעיזים לחשוב אותם".
כמו?
"גם אחרי שנים, וגם כשכבר תהיי נשואה, את תמשיכי לרחרח את חולצת סוף המסלול של החייל שלך, שלא חזר".
× × ×
אליה ינאי (20, חודשיים באזרחות) הגיעה לחוף הצוק עם כמה חולצות סוף מסלול. בן זוגה בארבע השנים האחרונות, סמל בר יענקלוב מחטיבת הצנחנים, הרעיף עליה כאלה בשפע. "את החולצה שלבשתי בצילומים קיבלנו מהצבא אחרי שֶׁבַּר נהרג, בתיק עם חפציו האישיים, ועדיין היה עליה ריח הזיעה שלו. ההורים של בר נתנו לי אותה ולא לבשתי אותה. הנחתי אותה בארון, בתוך שקית אטומה כדי שהריח של בר יישמר".
הם נפגשו בפנימייה הצבאית בית הספר לקציני ים בעכו, אליה הגיעה מקריית-חיים ובר מכרמיאל. "גרנו באותה המסגרת, למדנו לנהל אורח חיים עצמאי ואחראי, התבגרנו ביחד. ביום הגיוס שלו נכנסתי למסלול של דאגה. ידעתי שבר מורעל ושהוא יהיה הראשון שיקפוץ, פחדתי עליו ועלינו. נכון, אנחנו רק בני 20, אבל אחרי ארבע שנות זוגיות ראינו את העתיד שלנו ביחד, המשפחות שלנו כבר הכירו והיו בקשר. יש סרטון שצילמתי, אנחנו השחקנים. אני מקניטה אותו בקול גברי 'אתה זוכר מה עושים במלחמה?' וכשהוא מדקלם 'מסתערים על מחבלים' אני חוזרת לקול שלי וצועקת 'לא, אל תהיה גיבור, אני אבוא להציל אותך!' הסכנה הייתה כל הזמן על השולחן ודיברנו עליה פתוח".
ב-7 באוקטובר, כשהוא סגר שבת בביסל"ח, אליה התעוררה בביתה עם בחילות. "ב-7:00, כשבר צילצל וסיפר שיש קצת בלגן ושכנראה יקפיצו אותו לא ממש הייתי איתו, הרגשתי זוועה. השיחה הסתיימה ב'תשמור על עצמך' וחילופי נשיקות. הוא צילצל עוד כמה פעמים לשאול אם אני מרגישה יותר טוב. הם עברו כמה תחנות בדרך לעוטף, וכשנכנסו לקיבוץ כיסופים הסתערו עליהם מאות מחבלים. הם היו הכוח הראשון שנכנס. בר עשה המון דברים תחת אש, עד שזרקו עליו רימון והוא נהרג במקום".
מאז, כבר שבעה חודשים, היא ב"תהליכי החלמה, לאט-לאט. מדי יום ביומו אני מתאבלת מחדש על בר וגם על עצמי, על מי שהייתי לפני שבר נהרג. רק בנות זוג שכולות, כמוני, שכל העולם שלהן השתנה בדקה, מבינות כמה קשה לשמוע את 'הזמן מרפא'. אני עוד לא מסוגלת לדמיין את זה קורה".
× × ×
גם למיה אלבז (25, מראשון-לציון), בת זוגו של רס"ר במגלן דניאל קסטיאל, יש קולקציית מסלול מכובדת. "תמיד הוציאו חולצה לכל מפקד שהיה, ודניאל תמיד השאיר לי חולצות או שגנבתי לו מהארון. יש רק שתי חולצות שלקחתי מהחדר שלו אחרי שהוא נהרג. לצערי, קיבלתי אותן אחרי כביסה, אין בהן את ריח הזיעה שאני כל כך מתגעגעת אליו".
הם נפגשו בסוף העולם, בקוסטה-ריקה, בתור למשיכת כסף מזומן. "ישראלי לא יזהה ישראלי?" היא מחייכת, "התחלנו לדבר וגילינו שאנחנו מתאכסנים באותו הוסטל. דניאל היה הכי מצחיק, נתן לי הכי תחושה של בית והרגשתי שאני מכירה אותו כל החיים. לפני שהתפצלנו וכל אחד חזר לטייל עם החבר'ה שלו, סגרנו כרטיסים לכולנו, שרית חדד, בעוד שבועיים ושם דניאל ואני שוב נפגשנו. עבר הרבה זמן, חצי שנה, עד שנהיינו זוג. הוא היה דתי ורצה להקים בית דתי, ואני לא".
בשבת ששינתה את פני המדינה דניאל סגר ומיה הייתה בביתה. "מהרגע ששמעתי את האזעקה הראשונה לא פחדתי מהטילים, פחדתי על דניאל. הוא כתב לי שהוקפץ, שזה משהו רציני ושהוא אסף לרכב את איתי מורנו שגר במושב אדרת. צילצלתי אליו בבכי היסטרי והוא הגיב ב'מיה, תירגעי, הכל טוב, זה הזמן שלנו להגן על המדינה'. בכל פעם ששלחתי לו הודעה הרגשתי שהיא עלולה להיות האחרונה. ביום שני דניאל צילצל. 'מיה, אנחנו יורדים לדרום, אני לא יודע כמה אהיה זמין בטלפון אז רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך, תודה על הכל, תודה על הדאגה', וניתק. התחלתי לבכות. שמעתי בקול שלו פחד שלא היה אופייני לו והרגשתי שאלה מילות פרידה".
דניאל נהרג ב-11 באוקטובר, בהיתקלות עם מחבלים בזיקים. "הם היו חמישה האמרים שנכנסו לשטח שהוכרז כמטוהר ממחבלים כדי להעביר משהו, והתחילו פצמ"רים ואזעקות. אמרו להם 'תתקדמו למיגונית וחכו שם'. הם החליטו שחצי צוות ייכנס למיגונית והחצי השני יגן עליה. דניאל התנדב לחפות על המיגונית ונעמד בצד אחד שלה עם איתי מורנו ועידו קסלסי, ואז התחילו לירות עליהם מהשיחים. זה היה מארב מתוכנן. החיפוי שלהם הציל את כל הצוות. דניאל קיבל ארבעה כדורים ונהרג במקום. מורנו וקסלסי נהרגו יחד איתו".
באותו הבוקר קמה מיה על רגל שמאל, "תחושה רעה מתמיד, מועקה מטורפת. החלטתי לעשות הפרשת חלה, ובפעם הראשונה בחיי הבצק לא תפח. הספקתי לשלוח לדניאל תמונה של הבצק המעפן והוא כתב לי 'יא עצלנית'. לא נרגעתי, הדלקתי נרות, התפללתי שכל חיילינו יחזרו בשלום וגם ביקשתי שהקשר עם דניאל יתקדם, שנתחתן ונהיה מאושרים. הרבה ביקשתי, ולא ידעתי שאני מבקשת אחרי שהוא כבר נהרג".
איך נודע לך?
"הייתה לי חולשה נוראית, לקחתי כדור, נימנמתי ופתאום חברה שלי פלטה צעקה. היא ראתה ב-ynet שצוות מגלן ניטרל מחבלים בזיקים. לא הייתה אף מילה על כוחותינו. נלחצתי. שלחתי צילום מסך לדניאל ושאלתי אם זה הם. התלבטתי אם לצלצל לאשתו של מורנו, פתחנו קבוצה של 'הנשים של' ואמרתי להן 'הראשונה שיוצרים איתה קשר מעדכנת להרגיע'. הלכתי למטבח, אכלתי קצת מהחלה הלא-מוצלחת שאפיתי, ופתאום אמא שלי ירדה במדרגות, נסערת. ישר הבנתי. אמרתי 'אני מקווה שהוא רק פצוע' ואז אמא הושיבה אותי ואמרה 'דניאל נהרג'. צעקתי עליה 'זה לא נכון! את משקרת!' הוריי הסיעו אותי להוריו של דניאל בבית-שמש כשאני בהכחשה מוחלטת. ברחוב חנתה ניידת מד"א ואמא שלי ביקשה שיתנו לי כדור הרגעה, ונענתה ב'היא חייבת להתמודד'. אני עמדתי בצד בחוסר אונים מוחלט. רציתי כדור שיגיד לי שזה לא קרה".
גם אצל הוריו היא הייתה מנותקת. "כשנכנסתי לדירה, שכבר הייתה מלאה באנשים, הם זזו כדי לפנות לי דרך והתלחששו 'זאת החברה שלו'. בהיתי בהם, התנהגתי כמו רובוט. עד שרזיאל, אחיו של דניאל, נכנס מהמרפסת ואמר 'גם מורנו נהרג'".
כבר בשבעה קיבלה מיה הודעה מהעמותה. מתנדבת כתבה לה שאת הדרך הזאת היא לא תעשה לבד. נכון לעכשיו היא "מנסה להמשיך לחיות. אנשים אוהבים להגיד 'החיים חזקים מהכל' וזה נכון. את מתרגלת לחיות לבד, אבל יש דבר אחד שאי-אפשר להתרגל אליו והוא הגעגוע. לא משנה מה אעשה, שום דבר לא יחזיר אותו. אני מתגעגעת אליו, לזוגיות שהייתה, לעתיד שלא יהיה".
חיוך מריר נפרס על פניה של מיה, סטודנטית לפסיכולוגיה באקדמית, בדברה על צחוק הגורל. "הדבר היחיד שעמד בין דניאל לביני הוא הדת. מאז 7 אני שומרת שבת. החלטתי לשמור בחודש הראשון, לזכרו, וראיתי שזה עושה לי טוב. במוצאי שבת אני מדליקה את הסלולרי ושואלת את עצמי למה עשיתי את זה. לא בא לי להתחיל את השבוע, אין לי הודעה לחכות לה".
× × ×
שולחן השש-בש שאולתר בחוף הצוק, בין המכוניות שכבר ממלאות את השטח, מתפרק. אליה ינאי מחזירה את החולצה הכה מיוחדת לשקית אטומה ומכניסה אותה לתיק. עכשיו תכבסי אותה? אני שואלת והיא מנידה בראשה לשלילה.
אבל עכשיו חולצת סוף המסלול ספוגה גם בזיעה שלו וגם בזיעה שלך.
היא מסיטה את מבטה לעבר הים. "זיעה משותפת זו אהבה".
smadarshirs@gmail.com
