כאן, בתמונה, לוחמי "צוות איתח" של סיירת גבעתי, שהתגבש תחת כנפי הפלדה המלטפות של המפקד הנחוש והרגיש, סרן הראל איתח ז"ל, עוד מחייכים אל הצלם זיו קורן, שפגש אותם בזמן תרגולים לאחר 7 באוקטובר ולקראת הכניסה שלהם לעזה. במשך שבועיים הם עבדו בשטחי האימון על מודלים שונים של מתארי לחימה, מחכים לפקודה. כשהיא ניתנה, הם היו הכוח הראשון שנכנס לרצועה.
כמה שבועות לאחר מכן, ביום שישי, 22 בדצמבר, קצת לפני כניסת השבת, הם נקלעו לקרב עקוב מדם בחאן-יונס. שני לוחמים מהצוות נהרגו – סמ"ר ברהנו קאסיה וסמ"ר ניר קנניאן. שמונה נפצעו, שלושה מהם קשה ואחד אנושות: סרן איתח. פציעה שממנה לא התאושש.
1 צפייה בגלריה
(ראשון מימין: הראל איתח ז"ל. שביעי מימין: ניר קנניאן ז"ל. משמאל: יועד שמילוביץ, יונתן דונט, מתן מיסן. שישי משמאל: בירהנו קאסיה ז"ל. צוות איתח בימים שלפני הקרב הארור בחאן יונס | צילום: זיו קורן)
הקרב הזה הפך את צוות איתח למיתולוגיה. הרמטכ"ל, רב-אלוף הרצי הלוי, ערך לפני זמן-מה שיחה עם לוחמי מילואים, וכדי לתת להם דוגמה למה מצופה מלוחמים, הוא דיבר על הסדירים של צוות איתח: 21 אריות סגולים, שאיבדו בחאן-יונס המקוללת את מפקדם האהוב ואת שני חבריהם, אבל לא את רוח הלחימה והערבות ההדדית.
ב-7 באוקטובר, בשעה 10:00 בבוקר. מחזור אוגוסט 21 של סיירת גבעתי עושה את דרכו דרומה ברכבים פרטיים של ההורים, שהתגייסו להסיע את הלוחמים לבסיס הסיירת במשמר הנגב. משם הם הוקפצו ישירות לקו האש, לקיבוץ נחל עוז, הצילו חיים ומנעו מרחץ דמים נורא אף יותר.
"בהתחלה הקפיצו אותם לשדרות, אבל כשהבינו שנחל עוז כבר נכבש על ידי עשרות מחבלים, שכבר הספיקו להרוג כ-30 חברי קיבוץ, הסיירת הובהלה לשם. בפעילות הרואית, שנמשכה יום וחצי וכללה קרבות מטורפים מבית לבית, הצליחו הלוחמים לחסל את רוב המחבלים ולהדוף את השאר. הילדים שלנו הצילו קיבוץ שלם מכליה, עם מינימום הרוגים וחטופים, ועל זה הם עוד יקבלו צל"ש", אומר פאר שמילוביץ', אביו של יועד, אחד מהפצועים קשה מאוד, ומי שנחשב ל"אבא של סיירת גבעתי". הוא לא מגזים. האיתחים הצילו למעלה מ-400 חברי קיבוץ נחל עוז.
השבועות חלפו, אימונים, קרבות, מעט הפוגות, ואז הגיע אותו יום שישי. הם כבר היו ממש לקראת סוף המשימה, אבל בבית האחרון שנכנסו לטהר הופעל מטען רב-עוצמה. פטריית אש הפכה עליהם את המציאות. ברהנו קאסיה וניר קנניאן נהרגו במקום. איתח נפצע אנושות. הקשר שלו, מתן מיסן, הנגביסט של הסיירת, יועד שמילוביץ', ויונתן דונט, שהיה הצמד של יועד, נפצעו קשה. הארבעה פונו מיד על ידי המלאכים של 669 לטיפול נמרץ בסורוקה.
כשהגיעו לשם, לאף אחד מהארבעה לא נתנו סיכוי לשרוד. אבל האריות הסגולים נלחמו, ושלושה מהם חזרו לחיים, גם הודות לטיפול המסור והנחוש של הצוותים הרפואיים המעולים בבית החולים. במשך שמונה ימים, מורדם ומונשם, נאבק איתח על חייו עד שנפטר, והוא בן 22 בלבד. מפקד מצטיין, בשיא עלומיו, עם אהבה טרייה – חברתו ניצן בשרתי, שאליה כתב את מילותיו האחרונות: "היי יפה שלי, אני יושב על הספה בבית בחאן-יונס בשעה 11:25... בימים האחרונים יוצא לי לחשוב עלייך יותר מתמיד... אוהב מלא ומתגעגע". לוחם שיצא מעזה קיבל מאיתח את המכתב והביא אותו לניצן. זה קרה ב-22 בדצמבר, שעות ספורות לפני הפציעה שהביאה למותו. ניצן קיבלה את המכתב והספיקה לצלם להראל סרטון שלה קוראת את מילותיו, אבל זמן קצר לאחר מכן התפוצץ המטען והבניין קרס על לוחמי הסיירת.
ביום הלווייתו של איתח, כשבוע לאחר שנפצעו קשה מאוד, שלושת פקודיו קמו על הרגליים שבקושי היו להם והתעקשו ללוות אותו בדרכו האחרונה. אי-אפשר לשכוח את ההספד שנשא יונתן דונט הפצוע מול ארונו העטוף כחול-לבן של מפקדו הנערץ. שוכב במיטת בית חולים שהובאה אל סף הקבר, הוא אמר בבכי מבעד לפה מרוסק שיניים: "איתח, אין לך תחליף. היית הרועה צאן של כולנו. אני אוהב אותך. אני מסכים למות בשבילך עוד עשר פעמים".
לא סתם הם היו מוכנים לעשות הכל למענו. איתח ירד איתם לפרטים הכי קטנים. ייצב אותם מהיסודות והגביה איתם עוף, הפך אותם לצוות בלתי מנוצח, והם אהבו אותו על זה. "לא נראה לי שאני מעכל, זה עוד לא שוקע", הודה דונט השבוע, ארבעה חודשים אחרי. ויועד בעל הבייבי פייס אומר: "חברים שלי מתו אבל אני חי. זה לא נס, זה גיהינום".
פאר, אבא של יועד ומי שהפך כאמור לדמות מרכזית בהווי הסיירת, נשבע שהם לא מתחרטים לרגע, ואם היו נותנים להם הם היו נכנסים שוב, על הקביים, הפרוטזות והרגליים החסרות, אל עומק רצועת עזה "כי זה מה שהם מרגישים שצריך לעשות. ככה חינכנו אותם. הם גדלו בבתים ציוניים שורשיים, והכוח שלהם מגיע מההבנה שאנחנו נלחמים על הבית. הדברים היחידים שמתסכלים אותם הם שהחברים הטובים שלהם לא יחזרו לעולם ושהמשימות לא מסתיימות – לא מחסלים את חמאס ולא מחזירים את החטופים. הם מספרים שהיו מאוד קרובים לחטופים מספר פעמים, אבל חתירה לחילוץ הייתה יכולה לעלות בחיי החטופים כי הנאצים במנהרה השתמשו בהם כמגן אנושי".
איתח, אומרים ההורים, היה מפקד מושלם: מצד אחד קשוח מאוד ומציב מטרות להשגה, ובאותה נשימה רך ומחבק ומכיל כל אחד מהם. "זה מה שהביא את הילדים שלנו להיות הצוות הכי מקצועי בסיירת", הם מסבירים.
ניר קנניאן היה ספורטאי בחסד עליון. שקט מאוד, צנוע. הקרבות תפסו אותו בעיצומו של תהליך גיור שכל כך היה חשוב לו. ברהנו קאסיה היה הדבק של הצוות. אחראי על המורל. תמיד לקח את הדברים בצורה חיובית, בלי להתלונן או לקטר. והם כל כך חסרים.
עכשיו מתכננים החבר'ה – גם הפצועים – את הקמת האנדרטה לזכרו של מפקדם האהוב, "המגדלור של הראל", מגדלור שיוצב בשמורה הקרובה לבית משפחת איתח בנתניה. "האור של הראל היה נוכח בכל מקום שהיה בו, וכך יהיה גם האור שבמגדל התצפית של הראל", אומרים החברים, "יהיה ניתן לראות אותו מכל כיוון. האור של הראל ידלק כל השנה ויהווה נקודה בטוחה למפגש קהילתי מקומי ולתצפית לעבר הים שכל כך אהב".
במקביל, הפצועים מתמקדים בשיקום. ההורים מסבירים ש"הם צוות מגובש, כל הזמן ביחד, מרימים אחד את השני. אנחנו, ההורים, תומכים בהם, כמו גם הצוותים הרפואיים הנפלאים בסורוקה ובבית לוינשטיין". וגם שם, צוות איתח הוא משהו מיוחד. למשל מתן מיסן. פרוטזות משני סוגים שונים חובקות את מה שנותר משתי רגליו, שאחת מהן קטועה עד האגן והשנייה מעל לברך. הוא משקיע מאמצים אין סופיים בלימוד מיומנויות חדשות ואפילו הפך להיות כוכב טיקטוק שמתעד את השיקום מלא ההשראה שלו.
פאר מודיע ש"מתן הוא המשוקם הכי מוצלח בעולם. ארבעה חודשים מהאירוע הוא הולך. הילד הזה הוא תופעת טבע". הוא מספר ש"השיקום של שלושתם מאוד ארוך, קשה ומתיש, אבל הם עושים מסע מטורף ומקבלים את כל העזרה בעולם. וביום הזיכרון נרוץ איתם לבתי העלמין. הם הרי לא יוותרו".
בשלב הבא, בספטמבר, מצפה לחבורה אתגר רציני ומרגש – מסע מיוחד לפסגת האוורסט. "בכל שנה עמותת 'ארז' מוציאה לשם טרק של 13 יום לזכרו של תא"ל ארז גרשטיין", מספר שמילוביץ', "והשנה אלה יהיו החבר'ה שלנו. לפחות שניים לא יהיו ניידים, מתן עם הפרוטזות ויונתן שהשיקום שלו קצת מתעכב. יועד, הבן שלי, שהולך ומשתקם אבל גם הוא בטח לא יצליח ללכת בכל המסע. אז החברים שלהם ייקחו אותם בריקשות. כולם יתמכו בהם. מה שיש שם זה קשר לכל החיים. כי אם הצבא מגבש אתכם כחברים לנשק ואחים בדם, אירוע כמו שהיה בחאן-יונס מעמיק את הקשר למקומות אחרים לגמרי".
לתרומות לפרויקט לזכרו של הראל איתח? היכנסו לעמוד של עמותת השועל באתר jgive.com והקליקו על המילה פרויקטים.
