במרתף 'המזקקה' בירושלים, ראיתי ושמעתי את אחד המופעים המפתיעים והמרגשים שחוויתי בחיי. אם אפשר להשיב למילה "מדהים" את כוחה הקדמון, אזי כזה הוא היה.
אמנית הקול ויקטוריה חנה והפסנתרן עומרי מור ביצעו רצף של שירים עבריים, רובם מלפני קום המדינה, כמו 'שיר השומר', 'הורה' (הך ברגל), 'שיר התן', 'שדמתי' או 'היו לילות'. את רובם אין שרים יותר וחלקם שקעו זה כבר בתהום הנשייה. המבחר מרתק וברור כי נעשה במחשבה דרוכה על הקשר בין שירים לבין החיים המאוימים במקום הזה, ובמיוחד בזיקה לחודשים האחרונים. רוב השירים נכתבו בסגנון "המזרחי" שיצרו מלחיני הדור ההוא — מרק לברי, נחום נרדי, מרדכי זעירא, מתוך השאיפה הציונית להתחבר עם המקום ומורשתו "הקדמונית" שלא הייתה אלא עיבוד נרגש ותמים-משהו של המוזיקה הערבית שאפפה את הארץ.
אבל מה שקרה במרתף הקטן של 'המזקקה' היה רחוק מערב נוסטלגיה לימי הציונות ההם ורחוק עוד יותר ממופע בידור מלטף-אוזניים. מן הרגע שבו ניגש עומרי מור אל הקלידים והחל בנגינת מוואל ארוך, אלתור מורכב, כמבוא לשיר ערבי קלאסי שעבר בתוך ראש עכשווי, ספוג ג'אז וגם חשבון ארוך עם תעשיית הקיטש המזרחי המקומי, היה מובן כי הערב הזה אינו חוזר על כלום; כי הכל כאן חדש, מלא חוכמה ורגש של מי שחי כאן עכשיו, ממש עכשיו, וזועק את חייו לתוך הפסנתר. נגינת פסנתר כזאת שומעים רק לעיתים רחוקות מאוד. לא רק הווירטואוזיות הבלתי-רגילה של הנגינה, אלא גם היכולת להפיק הצללות של קאנוּן ושל עוּד, ולהביע אהבה למסורות הנגינה המזרחיות המסורתיות דווקא על הכלי של שופן או דיוק אלינגטון, היו מפליאות לגמרי. עומרי מור למד גם את נגינתו של נחום נרדי שנותרה בהקלטות ספורות (עם שירתה של ברכה צפירה — נגינה מוזרה ומוחצנת שניסתה לשלב מחוות נוסח ליסט עם סממנים שנשמעו לנרדי מקומיים) והצליח לשלב גם מבט של אהבה אל עבר מלחיני הדור ההוא וגם אירוניה דקה כלפי ניסיונותיהם הנרגשים להיות מקומיים.
ומן הרגע שבו נכנסה ויקטוריה חנה במילות שיר הערש של טשרניחובסקי, "יֶלֶד, יֶלֶד לִי נִתַּן!/ חִבַּלְתִּיו אֶל קוֹל הַתַּן,/ יְלִדְתִּיו אֶל קוֹל פְּצָצָה,/ בֵּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;/ נוּמָה, נוּמָה, נוּם! נוּמָה, נוּמָה, נוּם!" נכנס תו מזעזע אל הערב. שירתה, בעלת הקול הנוקב והפקת המילים העזה, חשפה באחת ממדים של חרדה שעל גבול הפלצות בשיר הזה (שהולחן בידי מרק לברי). מן הרגע הזה אי-אפשר היה שלא לדעת שהערב הזה הוא ביטוי גלוי לחיים במלחמה האחת הנמשכת מאז. ויקטוריה חנה איננה שרה. היא מגלמת את השירים. מחיה את מילותיהם וקושרת אותן לגוף עד כי אין זו עוד אמנות שניתן לפטור אותה כ"יפה" או "מהנה". זו אמנות עילאית, החורגת מן היפה המוכר, השגור. שירתה יוצאת מן הדיבור כהתרחשות גופנית ורגשית, וכל אות והברה בתוכה נושאות רטט הבא מן הגוף ורקמותיו.
כשאתה שומע מפיה את 'שיר התן' (מילים: משה סחר, לחן: יוחנן זראי): "הו-הו, מה הקולות שם בלילה,/ הו — תן מיילל,/ הו-הו למה התן מיילל שם בלילה,/ כי הוא רעב./ הו-הו, מה הקולות שם בלילה,/ הו, ילד בוכה,/ הו-הו, למה הילד בוכה שם בלילה,/ כי הוא רעב" — אתה חודר מבעד למוזיקה אל האימה שמאחוריה.
אני זוכר היטב את ביצועם הקלאסי של 'הדודאים' לשיר הזה. ביצוע נהדר הנושם את אידיאל היופי של השירה הישראלית של דורם. האימה נעטפת בו היטב במלנכוליה ובקולות היפים להלל של השרים. ויקטוריה חנה שרה כמו לוטה לניה; קורעת את מסווה היופי. גם אם קולה של חנה ניחן ביופי רב, אחר, היא מפעילה אותו רק כשהיא בטוחה שלא יסתיר איזו אמת רגשית התובעת קול עבה דווקא, צורם או חותך. כשהיא מגיעה למילים "כי הוא רעב" אתה נזרק אל חושך ומולך לוע נפער ושיניים חדות. ובו בזמן, נימת קולה אינה זונחת את החמלה על הרעב — רעבם של ילדים ורעבם של תנים.
לא אמנה את כל פרטי הערב המרוכז הזה. אזכיר רק עוד שני רגעים בלתי נשכחים: ברגע אחד נטשה הזמרת את עמדת השירה, נעמדה על גבי ארגז ואמרה לקהל את האותיות ע' ו-ז'. חזרה עליהן ובנתה אותן בגרונה עד שיצאו מכל גופה, ואז רקמה מהן קולות זעקה ואימה שהמילים "עוז", "נחל עוז", "עזה" צפו בהן כשברי בתים וגופים במפולת. זה היה מונולוג שרובו לא היה מילים כלל אלא קולות של ייסורי אדם. ייסורי אנשים רבים מאוד.
והשני, ביצועם לשיר הנודע של אלתרמן ווילנסקי 'צריך לצלצל פעמיים', שסיים את הערב. השיר הנפלא הזה היה בבחינת סעודת הבראה אחרי מה שהיה לפניו. כי כאן מצאו האמנים הגדולים האלה שיר שגובהו האמנותי הוא כזה, שדווקא ביצוע מסורתי שלו, כלומר כשיר-מחזה קבארטי, הוא קורע-הלב ביותר. המיזוג הנדיר בין תקווה לאכזבה המרחפים בספֶרה של יופי מלודי-ריקודי כמעט, צמח בביצועם לאיזו מתת חסד של שירה. היה ברור כי אלתרמן ווילנסקי ידעו היטב את החבוי תחת מסווה היופי, והוא מסוך כבר בשיר. זה היה רגע שבו כל היושבים באולם הקטן החניקו (או לא החניקו) דמעה. כי למרות שהשיר הושר כבר בלי סוף, נדמה כי ככה, במינון כה עז של חיים, איש עוד לא שר אותו.
כתבתי בראשית הדברים האלה כי הערב הזה היה מדהים. אבל הוא היה יותר מזה; המופע הזה היה גאוני. •
