"יש את מייה שם החטופה, ויש את מייה שם. אדם שלם, עם אופי, תכונות וסיפור, והחיים שלפני והשאיפות של אחרי. אחד הדברים היפים שקרו לנו, שמייה ראתה אותי לא בתפקיד, ואני ראיתי אותה לא בפוזיציה של החטופה. מאז שהיא חזרה מייה נושאת על כתפיה תפקיד נורא גדול. בשיקום, כל אחד רוצה לחבק ולהגיד מילה, ולשאול, וכמויות של מתנדבים מכל העולם רוצים לשמוע ממנה את הסיפור ולהגיד תודה, וכמה הם מתפללים בשבילה, והחזיקו לה אצבעות וחשבו עליה. ולנו היו את הרגעים האלו, לפני שכל הבלגן התחיל. את הרגע שהיא מתעוררת, המעבר בין המאבק בלילה לבוקר, החזרה מסופי השבוע, הרגעים שבין הבדיקות. שם היו לנו רגעים של כנות. של נקי. היא הייתה היא, ואני אני, ולא היו תפקידים. זה יצר קשר שבו היא חלק ממחזור הדם שלי".
(לירון אהרון, 33, אמא לטאי בן שלוש, החונכת של מייה שם ב"חוזרים לחיים", מרכז שיקום ייחודי לנפגעי מלחמה בבית החולים שיבא)
3 צפייה בגלריה
"בהתחלה לא הייתה אינטראקציה. עד שיום אחד נכנסנו לשיחה עמוקה". לירון ומייה
(צילום: יובל חן)
לירון אהרון הייתה, עד לפני חצי שנה, מאמנת כושר, מכשירת מאמנים, ומנהלת מרכז הבריאות לעובד בבית החולים. "7 באוקטובר תפס אותי באזעקות. תוך כדי, אני מקבלת בקבוצת הווטסאפ של ההנהלה את סרטון המחבלים בטנדר בשדרות. ברגע שהבנתי שזה אמיתי, נסעתי לעבודה, התייצבתי מול הסמנכ"ל ואמרתי 'מה שצריך, תן לי'". בהתחלה התנדבה באיסוף תרומות דם, אבל בהמשך נכנסה בכל הכוח לפרויקט "חוזרים לחיים" של שיבא. "התחלתי ללוות פצועים מהמלחמה. אז עוד לא הגיעו חטופים, רק מילואמיניקים, חיילים, ואנשים מהמסיבה".
ב-16 באוקטובר מתפרסם הסרטון של מייה. מה חשבת עליו?
"הייתי בבית, ואמרתי לעצמי: 'הלוואי שיום אחד אצליח לחבק אותה, ולהרגיע'".
בסרטון דיברה שם בכלליות על מצבה וקראה לשחרורה. אבל אצל לירון הוא הפעיל טריגר אחר, קדום יותר, שנגע לטראומה אישית שלה. "לפני 20 שנה", היא חושפת באומץ בפעם הראשונה בחייה, "עברתי אונס קבוצתי. במסגרת מה שקרה, מצאתי את עצמי מתעוררת במקומות שאני לא מכירה. לכן ידעתי מה זה למצוא את עצמך כלואה, במקום שאת לא רוצה להיות בו.
"בעקבות אירועי 7 באוקטובר, איילת, העובדת הסוציאלית הראשית, עזרה לי להבין שהאירוע הזה שיחזר אצלי את כל הטראומה. אנשים נחטפו בפיג'מות מהמיטה, נחטפו מהמסיבה, נרצחו, נאנסו והייתה להם אפס שליטה. הייתי חייבת להרגיש שהפעם אצליח לעשות משהו, שהפעם אתנהג אחרת, ותהיה לי שליטה. כשראיתי את מייה בטלוויזיה, רציתי לשדר לה דרך המסך דברים מרגיעים. כמה חושבים עליה, וכמה ידאגו לה כשתחזור הביתה".
שם השתחררה בפעימה האחרונה, ב-30 בנובמבר. "הפעם הראשונה שראיתי את לירון", היא משחזרת, "הייתה בבית חולים לילדים ספרא, שם הוקם מתחם השבים. בהתחלה עושים לך בדיקות ולירון באה אליי עם תוסף מזון נוזלי, "אנשור". משהו בה היה מאוד נעים, מאוד מחבק. זכרתי את הפנים שלה, אבל זהו. הפגישה הבאה הייתה בשיקום. בהתחלה לא הייתה אינטראקציה. עד שיום אחד נכנסנו לשיחה עמוקה, ולירון סיפרה על העבר שלה, על דברים שהיא חוותה, ופתאום ראיתי את ההתנהלות שלה במחלקה באור אחר. את החום, איך היא מחבקת, נעימה וסבלנית. את רואה בחורה שעברה משהו מטורף, ומצאה מקום להתקדם, לנתב את זה למקום טוב. וגם אני, עם כל מה שעברתי, כולל לפני המלחמה, רוצה לנתב את עצמי למקום טוב של עשייה".
לירון בת ה-33 גדלה ברמת גן, בת להורים אקדמאים, עם אח אחד צעיר. ילדה חנונית שרצתה להיות אהובה. בצבא הייתה מש"קית ת"ש ובהמשך בעלת תואר בעבודה סוציאלית. מייה גדלה בבית אריה, שנייה מארבעה ילדים, ומתגוררת כיום בבית אמה בשוהם. לפני שלוש שנים נפרדו הוריה סופית, אבל כל החיים היא זוכרת בית קשה, שבו הייתה העוגן המחבר בין כולם.
"עברתי הרבה דברים בחיים", סיפרה שם, "אבל כשהייתי בשבי אמרתי תודה, כי מהקושי בבית, קיבלתי כלים להתמודד בשבי. כמו איך להתאים את עצמך לאדם שאת איתו, להגיד לאדם מה שהוא רוצה לשמוע". אחרי השחרור טסה לתאילנד לבדה, וחזרה לארץ. "הנובה הייתה הפקה של חברים", שחזרה, "וההחלטה ללכת הייתה של הדקה ה-90. 'בא לך לעשות סיבוב? יאללה'. הייתי בארוחת חג, שלחו לי מיקום שעה לפני. לאמא אמרתי: 'זה פה, שעתיים מתל-אביב'".
שם נזכרת ש"בדיוק יום לפני שנחטפתי, הגעתי להרבה תובנות על החיים. כל החיים ניסיתי שיאהבו אותי בבית, והייתי ברדיפה אחרי זה. בארוחת הערב החגיגית אמרתי לדודה שלי: 'אני מקבלת את חיי. לא מנסה לשנות. זה מה שיש. זו אמא שלי וזה אבא שלי. לא כועסת'. כל השבי התחרטתי על הזמן שהייתי רחוקה וכעסתי על אמא. מאז שחזרתי, בכל פעם שאנחנו מתווכחות, אני עוצרת, קולטת שאני מתעסקת בשטויות. 'תגידי תודה שאת חיה, וליד המשפחה שלך', אני אומרת לעצמי. זו מלחמה יומיומית".
שם: "כל השבי התחרטתי על הזמן שהייתי רחוקה וכעסתי על אמא. מאז שחזרתי, בכל פעם שאנחנו מתווכחות אני עוצרת וקולטת שאני מתעסקת בשטויות"
"כשהתחילו הטילים במסיבה עלינו לרכב. אני נהגתי", משחזרת שם את הבריחה מהמסיבה עם ידיד שלה, אליה טולדנו ז"ל. "הגענו לצומת וזה היה עניין של ימינה או שמאלה. מי שלקח ימינה ניצל. אני ואליה לקחנו שמאלה לפי הווייז. אחרי חצי שעה של נסיעה חיכו לנו טנדרים. יצאתי מהרכב וישר ירו לי ביד. התקשרנו למשטרה ואף אחד לא הגיע. יריות, צרחות, רכבים סוטים ואנחנו מתחבאים. ואני צועקת לאליה: 'אין לי יד' ו'תגן עליי'. שעתיים של טירוף, ואז שקט. הייתי מכוסה בדם, ואני רואה רגליים. מחבל מרים את אליה, קושר לו את הרגליים, לוקח אותו. ואליה אומר: 'מייה, בבקשה, בואי איתי'.
"פיזית לא הצלחתי לקום. נשארתי לבד. ואני שומעת יריות, שעושים וידוא הריגה לגופות, וכל האזור מתחיל להישרף. פתאום נהיה שקט. אני לוקחת אליי את היד הפצועה, מתרוממת וכאן יש לי קצרים בזיכרון. כשנפרדתי מאליה הוא היה שלם ולא פצוע. רק בארץ סיפרו לי שהוא נרצח. אני בקשר עם אחיו הגדול, ואמא שלו רוצה לפגוש אותי, אבל זה קשה. אני עוד מעכלת שהוא לא פה".
ואז הגעת לעזה. מה הבנת שם על מה שקרה?
"לא ידעתי בכלל מה גודל האירוע, לא ידעתי בהתחלה שיש עוד חטופים. היו פעמים שחשבתי: יודעים שאני פה? אין לך קשר לעולם החיצון, את לא יודעת מה קורה בחוץ. בהתחלה חשבתי שרק אני נחטפתי. החוטף שהיה איתי אמר: 'אל תדאגי, יש עוד אנשים. חטפנו עוד'. מצד אחד זה עודד אותי, כי אני לא לבד. הוקל לי. מצד שני, זה הלחיץ אותי".
3 צפייה בגלריה
"לירון מדברת ואני מבינה אותה. באנו ממקום שונה, אבל השורה התחתונה היא אותו דבר"
(צילום: יובל חן)
"הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים", משחזרת אהרון את הטראומה האישית שלה. "מערכת היחסים הייתה שתלטנית, בהתחלה מילולית, וזה הגיע למצב של תקיפות פיזיות בנוכחות החברים. הפעם הראשונה ששכבתי עם גבר, לא הייתה לבד, או מבחירה. לא עיכלתי, אבל הייתי מאוהבת ורציתי לרצות. לא שיתפתי כי הוא אמר שאסור לספר לאף אחד, ושהכל קרה בגללי. בת 15, לא יודעת מה זו זוגיות, מערכת יחסים. חשבתי שככה הגדולים עושים. הייתי חנונית לא הכי מקובלת, ונורא רציתי שיקבלו ויחבקו אותי. שנים אחר כך כעסתי על עצמי, והאשמתי את עצמי".
שם: "לירון מדברת ואני מבינה אותה. באנו ממקום שונה, אבל השורה התחתונה היא אותו דבר: לרצות, הרצון שיאהבו אותך, שיעריכו, שייתנו לך מילה טובה ושתהיה לך משענת".
הקשר האמיתי ביניהן נוצר בשיקום. "בהתחלה היו לי התפרצויות זעם קשות", משחזרת שם, "ולירון ראתה. היא לא שאלה יותר מדי ואני התחלתי לשפוך, זה פשוט יצא לי. בהתחלה ראיתי אותה כעוד אשת מקצוע שבאה לעזור, היום אני אומרת שזה קשר נשמתי. שאלוהים שולח לי אנשים. כשלירון באה אליי ממקום של 'תקשיבי, גם אני עברתי משהו', את מבינה שזו כבר לא עבודה. זו סיטואציה מטורפת של מלחמה, מעבר למטפלת ומטופלת. אני לא בקשר עם חטופים אחרים. מאוד קשה לי. כשפגשתי הורים של אחד החטופים, בלעתי את הלשון. הרגשתי אשמה. מה אני יכולה להגיד?"
אהרון: "לשתינו יש אשמת ניצולים. היא יצאה מהמנהרות ואחרים לא, וזה מאוד ישב עליה... ההשראה שמייה נתנה זה לא לחשוב מה יגידו"
אהרון: "לשתינו יש אשמת ניצולים. היא יצאה מהמנהרות, ואחרים לא, וזה מאוד ישב לה: האם מותר לי לשמוח, לצאת, להרגיש נורמלי. עברתי תופת, אבל אני בחוץ ואנשים עוד שם. ולפעמים רע לי. זה מותר? מותר לי רגע להתבוסס בתוך החרא שלי? אני זוכרת יום אחד שהיה קשה למייה והרגשתי שהיא לא צריכה עוד מישהו שיגיד לה: 'הכל יהיה בסדר'. אני זוכרת שבגיל 16 באתי לפסיכולוגית ואמרתי לה: 'את נאנסת? לא? אז מה את יודעת על מה שעברתי?'
"ההשראה שמייה נתנה לי, זה לא לחשוב 'מה יגידו'. אני רואה אותה ברגעים של העצבים, ברגעי הכעס על המשפחה, או על מי שקרוב. התחושה שאף אחד לא יכול לחדור פנימה ולהבין מה את עוברת. העובדה היא שאנשים עברו טראומה והם בודדים בתוכה. זה לא רק שהיא הייתה לבד בשבי. היא הייתה יכולה להיות מוקפת ב-30 חטופים אבל בחוויה שלה, היא הייתה לבד.
"גם אני בחוויה שלי, הייתי הכי לבד בעולם. ואז, אחרי שהכל כביכול נגמר, הייתי צריכה לחזור ולחיות את חיי כנערה רגילה, אבל החיים נעצרו. בבית הספר, במקום להיות נאהבת, הפכתי לשרמוטה. זו שחגגה עם המון גברים ביחד. כי ילדים בני 15 לא יכולים להכיל אונס קבוצתי. בהתקפי חרדה שהיו לי, דיברתי לעצמי: 'לירון, תזכרי שהשמש תזרח בבוקר, הציפורים עוד יצייצו, הכל יהיה אותו דבר. את בסערה אבל זה רק בתוכך. תסתכלי מהחלון, העולם מתנהג רגיל'".
שם: "כשאני בנפילות עם עצמי, אני אומרת, 'תתקדמי, תמשיכי, תנתבי את זה למקום טוב'. לירון היא סמל בשבילי, סמל להמשיך את החיים, לחיות, להתקדם, גם אם הייתי במקום קשה, והייתי. אנשים חושבים: מייה מדברת, עליזה, הולכת למסיבות. זה לא נכון. אני חווה את החרא שלי לבד. לא משתפת. ככה התמודדתי כל חיים, לא הייתי תלויה. וגם אני אומרת לעצמי: 'מחר יום חדש', וקמה בשיא. אבל בלילות אני שונה. יותר מופנמת. בערבים איך שיורדת השמש, נכנסים טריגרים, וזה לגיטימי".
בתקשורת רואים אותך נהנית, מבלה. לבושה יפה, נמצאת במסיבות הכי שוות בעולם.
"כל החיים הייתי מכילה. את אבא, אמא, את האחים. ורק מייה נדחקה הצידה. בחיים לא עשיתי מה שטוב לי, ולכן לא מעניין אותי מה אומרים כשרואים. זו לא הייתה הבחירה שלי לחזור, אבל זו הבחירה שלי להשמיע בעולם את קולו של מי שנשאר. בין אם מול ביידן או במסיבת האוסקר של אלטון ג'ון. דיברתי איתו ופגשתי את דונטלה ורסצ'ה. היא שאלה אם אני דוגמנית-על, וכשעניתי שאני חטופה, מתברר שהיא לא ידעה בכלל, אמרה: 'אוי', והלכה. בניגוד אליה אנדריאה בוצ'לי פגש אותי בלוס-אנג'לס וכל כך ריגש. היו לי דמעות בעיניים. הוא בירך אותי ואמר שהוא מת שנבוא לטוסקנה".
שם: "בחיים לא עשיתי מה שטוב לי, ולכן לא מעניין אותי מה אומרים כשרואים אותי. זו לא הייתה הבחירה שלי לחזור"
בינתיים השתחררה שם מבית החולים, והיא באה רק לאשפוז יום. "היד שלי עטופה בשרוול לחץ", היא אומרת, "ולא נראית אותו דבר. קודם כל קיצרו לי אותה, כי הכדור העיף לי את העצם. היד מעוותת אבל יש שיפור. בהתחלה היה לי מאוד קשה להסתכל עליה או שייגעו בה, אבל דברים מתחילים לזוז ולעבוד". אהרון מלווה גם אחרים, אבל תמיד מוצאת זמן לקפה. "אני לא המטפלת שלה", היא מדגישה, "ולא רשום לה בלו"ז 'טיפול עם לירון'. הקשר בינינו הוא לגמרי אמיתי, מרחב בטוח אחת לשנייה. מצאתי אחות קטנה", היא צוחקת. בינואר האחרון אירגנה שם לאהרון מסיבת יום הולדת. "הבחורה הפכה את המחלקה", צוחקת אהרון. "הביאה לי את רותם כהן, אוכל, אנשים, הפקה שלמה. בחיים לא חגגו לי יום הולדת". "אירית רחמים נהייתי פה", מחזירה לה שם.
את מרגישה נוח להתקשר ללירון באמצע הלילה?
אהרון: "היא לא מתקשרת, אבל כן יכולה לכתוב: 'חשבתי עלייך', 'אני אוהבת אותך', 'את חסרה לי'. קלטתי מתי היא צריכה את הספייס שלה. מייה עבורי היא לירון בת ה-22 שרוצה את הכוחות של מייה. את האומץ להגיד: 'זאת אני, לטוב ולרע. ומה שעובר עליי זה לגיטימי'".
לירון, את מצילה אותה לפעמים מסקרנים?
"אוהו. נו, תספרי לה".
"הייתי בשיקום", מספרת שם, "ומישהי ניגשה אליי: 'תגידי, אנסו אותך שם?' זה היה ממש על ההתחלה. מחוסר הנעימות התביישתי לקום ולחתוך. וזה גרם לי להיות עצבנית ולא סבלנית. ואז דיברנו ועשינו סימן מוסכם, שאם אני עושה לה, היא מחלצת אותי".
אהרון: "יש פה אדם שעובר מסע נפשי, פיזי, והשאלות והסקרנות לא עוזרות. 'זה נכון שווטרינר ניתח אותה?' 'נכון ששמו לה עצם של כלב?' ואני עונה: 'באמת, אדם יצא מהשבי, אין לכם במה להתעסק?' צריך להבין שהיא לא איזו שחקנית שבחרה בחיי הזוהר או לשים את עצמה בפרונט, זה אדם שעד לפני שנייה היה אנונימי, חי את חייו עם העניינים שלו, וקרה לה משהו שבחלומות הכי גרועים לא תיכננה לעבור".
מה קרה לאנסים שלך?
"הם היו ארבעה והיה משפט ואינסוף תביעות שנמשכו שנים, כולל תביעה אזרחית והסדר טיעון עם טיפול. תמיד היה לי חשוב לא לנקום, אלא לעשות צדק".
מייה, מה קרה למחבלים שחטפו אותך?
"מתו. ברכב שלקח אותי לעזה היו ארבעה, שלא ראיתי את פרצופם. אבל באחד הימים זה שהחזיק בי קיבל טלפון והתחרפן. התחיל לבכות, לקח את הנשק. פחדתי שהוא ידרוך וידפוק לי כדור בראש. ואני שואלת בשיא האמפתיה: 'מה קרה?' והוא הסביר לי ששלושה מהחוטפים שלי נרצחו. 'ישראל הרגה אותם'. ואני בלב שלי אומרת: 'יופי, יופי'. היום אני יודעת שגם הוא מת, בוודאות. הם היו צריכים למות בייסורים. חשוב לי שהם מתו".
