נוסטלגיה יכולה להיות דבר מתעתע, ולפעמים אפילו מסוכן, כי בדרך כלל היא געגוע לזיכרון שלנו את התקופה ולא למה שהתקופה הייתה באמת. נוסטלגיית ספורט ישראלי לא שונה ביכולת שלה לבלבל מציאות ודמיון, אבל הקסם שלה כן מיוחד: הוא הולכת בקווים מקבילים להתפתחותה של מדינה מאוד צעירה, שנסיבות הקמתה לא דומות לשום דבר אחר בהיסטוריה.
לכן, במדינה הצעירה הזו היו מגרשי כדורגל כל כך לא ראויים להיות מגרשי כדורגל, שהם קיבלו שמות כמו המכתש, האורווה והקופסה. והיו בה אולמות כדורסל כל כך מאולתרים, שבאחד מהם, בחולון, תלו דליים על הגג כדי לאסוף את מי הגשמים לפני שהם הופכים את הפרקט המיושן למגרש בוצי.
במדינה הצעירה הזו היה ערוץ טלוויזיה אחד, ובו שידרו בשחור-לבן את "מבט ספורט" ו"משחק השבוע" ו"מהר יותר גבוה יותר חזק יותר" עם אורלי יניב. וכולם ישבו בשבת אחר הצהריים צמודים לטרנזיסטור, להתרגש ביחד עם נעימת הפתיחה של "שירים ושערים", לכסוס ציפורניים מהקלאסיקו בין הכח רמת גן להפועל כפר-סבא, וכמובן לחכות לאיתות מבלומפילד.
במדינה הצעירה הזו היה כזה מתח חברתי/עדתי - אמיתי, לא מפוברק, מומצא ומנוצל פוליטית כמו היום - עד ששחקנים הפכו לסמלים גדולים בהרבה מכפי שאמורים היו להיות, או מכפי שרצו. אז כשאהוד בן-טובים, הגאווה הגדולה ביותר של שכונת התקווה מהצד הלא מזמר של עפרה חזה, נמכר ב-1979 לבית״ר ירושלים תמורת 700 אלף לירות, השכונה עלתה באש ובן-טובים נשאר.
מה שהיה קצת פחות במדינה הצעירה הזו הם הישגים ספורטיביים. לכן שום דבר לא ישתווה לאלכס גלעדי צועק ב-1977 "אני לא מאמין, אני לא מאמין, גביע אירופה לתל-אביב", או לנחמיה בן אברהם משדר את הגול של מוטל׳ה שפיגלר במקסיקו 70', ומפנטז על כך ש"שער כזה יכול להיות גם בגמר".
וכאן גם מגיעה הבעיה עם נוסטלגיה. אמנם יותר מ-50 שנה אחרי, השער של שפיגלר נותר היחיד של ישראל בגביע העולמי, אבל יש מדליות אולימפיות, יש אליפויות עולם ואירופה, יש שחקנים ישראלים ב-NBA, יש אצטדיוני כדורגל מפוארים, ובאופן כללי יש שפע של סיבות להתרגש מנוסטלגיה מבלי להיאחז בה (אולי חוץ מהמשחק ההוא ב-1987 כשהפועל חולון ניצחה את מכבי ת"א ב-19 הפרש, וערוץ 1 לא טרח לצלם, ורק 3,000 איש שהיו באולם עם דליים מעל הראש ובלי שירותים לנשים זכו לראות את זה, ומאז זה הסוד שלנו).
לנוסטלגיית הספורט הישראלי יש קסם מיוחד: הוא הולכת בקווים מקבילים להתפתחות מדינה מאוד צעירה, שנסיבות הקמתה לא דומות לשום דבר אחר בהיסטוריה
