על בהונות הנפש // ענת לויט } טוטם } 147 עמ'
ספרה החדש של ענת לויט הוא ממואר העוסק בהתמודדות עם מוגבלות פיזית. הוא עוקב אחר ציוני הדרך המרכזיים של ההתמודדות הזאת במהלך החיים, מילדות לבגרות, בדגש על ההיבט הנפשי. העובדה שהספר ממעט להתפזר לצדדים, שהוא תמציתי וממוקד, תורמת בין השאר לאפקטיביות שלו.
האירוע המחולל של הסיפור הוא דרמת הלידה: המספרת הוּצאה מרחם האם ברגע האחרון, לאחר שכמעט נחנקה מחבל הטבור כשזעקת אמה לא זכתה למענה מצד הצוות הרפואי. בגיל שנתיים ומשהו, כשהיא מתחילה ללכת, מזוהה בעיה בתנוחת רגליה על הרצפה ובתנועתן, ובהמשך מתגלה גם נוקשות באצבעות הידיים. הסב הוא הראשון שמזהה, אך בתו, האֵם, כועסת עליו תחילה ואחר כך בכל זאת רצה עם ילדתהּ לאורתופדים. ואילו האב גוער בילדה על מה שנראה לו חולשה ונרפּוּת. וכאן מתחילה הדרמה השנייה הגדולה של הסיפור: חוסר התמיכה ההורי הבולט, שמניע את הילדה והנערה ואחר כך האישה הצעירה להסתיר ככל יכולתה את הנכוּת. רק לקראת הגיוס לצבא, היא נחשפת כמעט באופן אקראי לאבחנה: שיתוק מוחין בלידה שיצר את הפגיעה המוטורית. מאמץ ההסתרה של המספרת נמשך כמה עשורים, והאנרגיה הנפשית הכרוכה בו משליכה על יחסיה עם הסביבה, על היחסים הזוגיים והמשפחתיים, ולמעשה על היכולת ליצור אינטימיות.
הסדק המשמעותי בהוויית ההסתרה נבקע באירוע כואב במיוחד של דחייה אל מול חלון ביתו של אהוב. המספרת חשה אז שיתוק של ממש ברגליה, ולאחר מכן היא נאלצת להיעזר במקל של שכנה כדי לטפס ארבע קומות אל דירתה שלה. אירוע השיתוק נחווה כ"קריסה באחת של רצוני הנחוש, הוותיק, ללכת באופן שלא יבייש את אבא". מכאן ואילך מסע החיים שלה משנה כיוון מהסתרה להכרה במוגבלות הפיזית. זה לא מסע קל והשינוי מלוּוה בספקות, בין השאר בתלות ההולכת וגוברת בעזרים כמו המקל, ואחריו ההליכון, כיסא הגלגלים ומעלון המדרגות. אבל ההכרה בחולשת הגוף ובשליטתו בחייה מלוּוה בשחרור נפשי גדול: שחרור מתפיסתה העצמית כ"חיה שאולפה משחר ימיה להשביע את רצון הזולת בלי שאפילו תדע רוב הזמן שהיא מאולפת". שחרור זה מאפשר לה גם מידה רבה יותר של קבלה עצמית, וגם מגע אותנטי יותר עם הזולת.
ההכרה בנכותהּ אף מאפשרת ללויט להיפרד במידה רבה מרתיעתה רבת-השנים ממוגבלויות פיזיות של אחרים, שבהן ראתה תשקיף של מצבה שלה או בסיס להשוואות. בבריכה בספיבק היא מתבוננת בהתפעלות מעורבת בקנאה בילדים פגועי גוף: "בלט לעיני רק מבע פניהם הנינוח. נדמה לי כי הם אינם מייחסים כל משמעות וחשיבות לנכות שלהם". עם זאת, הערך החברתי של השלמוּת הפיזית, שהופנם בילדות דרך מבטם של ההורים וסביבת הילדים, אינו יכול שלא להשאיר עקבות. וכעת המספרת מבינה את הוויית ההסתרה, שהנחילו לה ההורים, גם כאקט הישרדותי לזמנו, "כדי להיתפס שוות מעמד לכל אדם אחר", ובסתר ליבה היא אף מודה לעיתים לאביה.
בסופו של דבר, הנרטיב שמוביל את הספר הוא נרטיב די אופטימי של צמיחה. "שיתוק המוחין נעשה מעובדה רפואית סודית לכרטיס כניסה לתקופת חיים עתירת מעלות", כותבת לויט. ההקשבה לגוף, הרפייתו והפסקת המאבק בו מביאים להסדרה מיטיבה של קצב הנשימה ול"רוגע שלא חוויתי כמוהו". היא לומדת לסרב לבקשות ולציפיות שיכולות לשבש את השקט הנפשי שלה. ואילו בקשת עזרה שלה מהזולת כבר לא מביכה אותה. היא מתעקשת על דברים שחשובים לה. אחד הקטעים החזקים בספר הוא פגישה אקראית עם ראש העיר, שבה היא מתגברת על בכייה ומבוכתה ומצליחה לבקש ממנו שידאג לה לחניית נכה. העמידה על זכויותיה מביאה עימה חירות חדשה, שמאפשרת לה לחוות שמחה והנאה ואהבה עצמית לא מוכרות לה:
"מהיום שבו עשיתי את צעדי הראשונים בעירי כפעוטה ועד היום שבו התחלתי לגמוע את רחובותיה עם כיסא הגלגלים הממונע שלי, לא נהניתי כל כך לחלוף על בניינים ועוברי אורח בנינוחות גמורה ובנפש שמחה כל כך. אחרי שנים רבות של צעידה איטית ומשתרכת אחרי בני לווייתי, אני זוכה הודות לכיסא הממונע לא רק לעמוד בקצב הליכתם אלא אף להשיג אותם בקלות שאינה מותנה כלל בכוח של רגלי... אכן לכל דבר עת, וזמן לכל חפץ תחת השמיים. במיוחד זה היה כך אצלי מבחינת המועד שבו זימנתי אל חיי את כיסא הגלגלים הממונע. הייתי בשלה ונכונה להתרועע איתו, ולנוע בזכותו בתוכי ועם גופי באהבה גמורה".
'על בהונות הנפש' הוא ספר ישיר ואמיץ, ואף שהוא אישי מאוד, בדרכו המרומזת והצנועה הוא גם ממליץ לנו כחברה לבחון מחדש את יחסנו לבעלי מוגבלויות — נושא די מוכחש ומוחבא בתרבות הישראלית. מומלץ בחום להקשיב לספר הזה ולחשוב איתו. •
ההכרה בנכותהּ מאפשרת ללויט להיפרד מרתיעתה רבת-השנים ממוגבלויות פיזיות של אחרים, שבהן ראתה תשקיף של מצבה שלה
