אתונה 2004. אתר השייט האולימפי. גל פרידמן, בשקט נפשי מעורר השתאות, עולה על הפודיום מספר 1 והופך לאלוף האולימפי הראשון של מדינת ישראל. לא רק את ההיסטוריה הוא ניצח, אלא גם את הכוכב היווני המקומי שהיה תקוותם הגדולה של המארחים. דגל ישראל התנופף ברוח הים-תיכונית, וכולנו עמדנו שם והזלנו דמעה לאור המעמד שבמשך עשורים רבים היה נדמה כי הוא יעד בלתי אפשרי, פסגה בלתי מושגת עבור הספורט הישראלי.
הייתי בחמש אולימפיאדות. זכיתי לסקר כמחצית מהזכיות של ישראל במדליות אולימפיות. חזיתי מקרוב ברגעים הגדולים של הספורט הישראלי. בכל פעם מחדש, בכל הישג, בכל מדליה, הלב מתרחב ומתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. לראות את הספורטאי הישראלי שעומד על המקום הגבוה ביותר בפודיום ומיד לאחר מכן לשמוע כיצד התקווה חודרת ללב, זה האושר בהתגלמותו. סערה חיובית של רגשות, שמייצגים כיצד התעלות ספורטיבית הופכת את המדינה הקטנה ולמודת הקרבות למעצמה, אפילו אם רק לרגע.
17 שנה מאוחר יותר זה קרה שוב. זו לא הייתה הפעם הראשונה, אבל זה היה מתוק באותה המידה. פתאום יש לישראל הקטנה מדליות זהב גם בהתעמלות, אחד הענפים המשמעותיים ביותר באולימפיאדה. ארטיום דולגופיאט ולינוי אשרם, ששברה את המונופול הרוסי, הראו לנו שגם בענפי הספורט הגדולים ביותר יש לנו מה למכור.
כשהדגל הכחול-לבן עם המגן דוד במרכזו מטפס אט-אט לעבר תקרת במות הספורט הגדולות ביותר בעולם, זה הרגע שבו לבבות הישראלים רוטטים, הרגע המאושר ביותר שניתן לפנטז עליו, גאווה לאומית שלפתע משתלטת עליך, גם אם אתה ישראלי מזדמן שלא ממש בקיא באירוע שלפניך.
גם עבור כל מי שישב בבית, מול המסך בסלון, זו חוויה מסעירה. מדינה שלמה ישבה מרותקת לתרגילים של אשרם או לביצוע המופלא של דולגופיאט, והחזיקה אצבעות שהיריבה הרוסייה תפיל את הכדור או שהיריב הבריטי ייפול על הישבן. וכשהעשן מתפזר, כשספורטאי ישראלי כובש את הפסגה הגבוהה והקשה מכולן, אנחנו חוגגים יחד איתו. כי כאלה אנחנו: בסופו של דבר, אנחנו רוצים להרגיש לא רק חלק אמיתי ממסיבת הספורט הגדולה בעולם, אלא שגם המדינה שהספורט הוא לא בהכרח חלק אינטגרלי מה-DNA שלה, שהשקעה בספורט אינה בראש מעייניה, יודעת לתת פייט למעצמות הספורט הגדולות בתבל. וכן, לפעמים גם לנצח אותן. לכן כל הישג, קטן כגדול, נותן לנו סיבה לחייך ולהאמין שהכל אפשרי.
במשך כל כך הרבה שנים, הרגעים האלו היו בגדר פנטזיה. כל כך הרבה פעמים ראינו את הספורטאים הישראלים מגיעים הכי קרוב שאפשר רק להתאכזב, או אפילו מתרסקים בקול תרועה. אבל ככל שעובר הזמן, אנחנו בכל זאת מתקדמים. כן, הספורט שלנו עדיין מאחור. יש לנו עדיין כל כך הרבה מה ללמוד מהעולם על איך עושים את זה נכון. ובכל זאת, המקומות האלו שבהם נולד לנו אלוף לנגד עינינו הם אלו שנותנים לנו השראה וגאווה לאומית.
אולי באולימפיאדת פריז הבאה עלינו לטובה נחווה שוב את הרגשות המדהימים הללו. יש לנו על מה לבנות. מעולם לא הייתה לנו משלחת כל כך מוכשרת ועתירת הישגים. ארבעה אלופי עולם ישראלים מכהנים יגיעו למשחקים – דולגופיאט, נבחרת ההתעמלות האמנותית, השייטת שרון קנטור והג'ודאית ענבר לניר. זהו מחזור ההישגים האיכותי ביותר שישראל הכירה מימיה. "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה", רק שיהיה כמה שיותר.
הזכייה היא התגלמות האושר. סערה חיובית של רגשות, שמייצגים כיצד התעלות ספורטיבית הופכת את המדינה הקטנה ולמודת הקרבות למעצמה
