הישגים ושיאים זה נחמד, מדליות זה אחלה – מבחינתנו באגף הזה תמיד אפשר לשאוף ליותר. אבל יש דבר שאנחנו מצטיינים בו יותר מכולם: פדיחות. נו, הרגעים האלו שבהם בשנייה אחת ספורטאים ברמות הגבוהות או מועדונים עם יומרות וגינונים של מקצוענות עושים משהו מטופש, שבגללו קשה להחליט אם לצחוק או לבכות. נכון, לא בדיוק איזה נושא להתגאות בו, אבל כמה מדינות יכולות לומר שהן הכי טובות בעולם במשהו?
והאמת היא שזה קורה לכולם, פשוט הרבה יותר כיף לצחוק על עצמנו, לא? תחשבו על הסדרה "הדרדסים": יש את בר-כוח, בר-מוח, קונדסון, דרדסית ועוד רבים, לכל אחד יש איזשהו ייחוד. ויש גם את ביש גדא, שטוב ב... ובכן... לעשות פדיחות. למעשה, אין אחד בכל הכפר שיותר טוב ממנו בזה, וכשגם ככה הוא ואנחנו כושלים לא מעט – יכול להיות שהפתרון היחיד הוא פשוט לחייך.
אירועים כמו "פרשת הפקס" של מכבי חיפה נשמעים כמעט דמיוניים כיום, על פניו מחדל שעלה לירוקים המון כסף – ובואו, מי בכלל משתמש בפקסים עדיין? אבל הוא נכנס לפנתיאון של הספורט הישראלי. כשאומרים "פרשת הפקס" אין אחד שלא יודע על מה מדובר; וואליד באדיר, ליברפול, מוקדמות הצ'מפיונס. ואיפה שמעתם על עוד אצן שגנבו לו את הנעליים רגע לפני ריצת חייו באולימפיאדה, כמו שקרה לדונלד סנפורד בלונדון 2012?
אבל לא צריך ללכת אחורה יותר מדי. הספורטאים האמיצים שלנו, גם הטובים ביותר, לעיתים מאבדים ריכוז ומתבלבלים, בספירה. מספר ימים אחרי שהוכתרה כאלופת אירופה ב-10,000 מטר, בחצי המרחק לונה צ'מטאי סלפטר הפסיקה לרוץ סיבוב אחד מוקדם מדי ונותרה בידיים ריקות – וקשה להאמין שמישהו זוכר שמאוחר יותר נודע שהיא בכלל נפסלה.
כל הטעויות האלו נותנות קצת אווירה של שכונה, של חובבנות, של בושה – אבל זו הבושה שלנו, ואנחנו צריכים להתגאות בה (אנחנו לא, זה די מביך, אבל תזרמו). כל המנטליות הזו של "גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר" תקפה רק למי שבאמת טוב בספורט, אנחנו לא ממש, וכמה מדליות אולימפיות, רובן בענפים די זניחים, לא ישנו את זה. בואו נישאר עם מה שאנחנו יודעים לעשות כמו שצריך – לפשל.
נכון, זה לא בדיוק איזה נושא להתגאות בו, אבל האמת היא שזה קורה לכולם. פשוט הרבה יותר כיף לצחוק על עצמנו, לא?
