"החל במהלך" הוא הביטוי הכי טוב שאפשר להסביר באמצעותו את האובססיה שלנו ללגיונרים. הבחור האמיץ שלנו, שמייצג אותנו בארץ זרה, החל במהלך שהוביל לשער קבוצתו. הוא לא בישל או כבש בעצמו, אבל בלי המסירה שלו, בערך 40 מהלכים לפני שהכדור מצא את הרשת, לא בטוח שהיה נכבש השער. כשספורטאי ישראלי יוצא לחו"ל אנחנו הופכים להורים הכי מגוננים בעולם. הוא לא משחק? כי המאמן לא מבין כלום. הוא לא כובש או קולע? כי החברים בקבוצה מקנאים ולא מוסרים לו. התקשורת מבקרת אותו? נו, בטח אנטישמים. ואם הוא כבש שער אחד, זאת ההוכחה לכך שהוא השחקן הכי טוב באירופה כרגע.
שמואל רוזנטל שחתם במנשנגלדבאך ב-1972, אלופת גרמניה דאז, נחשב ללגיונר הראשון. למרות שחתם בקבוצת פאר, תקשורת הספורט של אז לא הייתה מפותחת כמו היום, רחוק מהעין היה רחוק גם מהלב. מאז שהטלוויזיה נכנסה לתמונה, פיתחנו את התחביב שיצא משליטה, אבל צריך להודות שהוא אחד הדברים שמייחדים אותנו. הרצון הבלתי נגמר לדחוף ולפרגן לישראלים בחו"ל, עד כדי אהדה לקבוצות שלהם.
אני בטוח שעד היום, השם "סלטה ויגו" עושה צמרמורת לכל ילד שגדל בניינטיז, בזכות התקופה של חיים רביבו שם. כולנו הכרנו בעל פה את ההרכב של הקבוצה הצנועה, ממוסטובוי ועד מיצ'ל סלגאדו. כולנו זוכרים גם איפה היינו כשאיל ברקוביץ' כיכב מול מנצ׳סטר יונייטד, כשיוסי בניון כבש בברנבאו מול ריאל מדריד במדי ליברפול, ורבים קמו וקמים לילה אחרי לילה כדי לראות מה עומרי כספי ודני אבדיה עושים ב-NBA. אנחנו אוהבים מאוד את הלגיונרים שלנו, ואנחנו גם אוהבים לבוז לכל מי שוויתר על החלום להצליח בחו"ל בשביל חוזה מפנק בארץ. הנבחרות הלאומיות (בטח בכדורגל) לא זוכות להצלחה גדולה, אז לעיתים מה שנשאר זה להיאחז בשחקנים ישראלים שמצליחים בחו"ל - ולדמיין שאנחנו חלק מההצלחה הגדולה שלהם.
אין משהו שישראלים אוהבים בטיולים לחו"ל יותר מאשר למצוא ישראלים אחרים, המעקב אחר לגיונרים זאת הגרסה הספורטיבית ל"אה, אתה ישראלי? מה עשית בצבא?" ולצ'פחה הידידותית שמגיעה מיד לאחר מכן. אתם יכולים לפרוש כנפיים ולהצליח בבמות הגדולות ביותר בעולם, אבל לא ניתן לכם לשכוח לרגע שאתם משלנו.
כשספורטאי ישראלי יוצא לחו"ל אנחנו הופכים להורים הכי מגוננים בעולם. הוא לא משחק? המאמן לא מבין כלום. התקשורת מבקרת? נו, בטח אנטישמים
