נתוני הרייטינג המשוגעים של גמר האירוויזיון מעידים, שהשאלה היא לא "האם צפיתם בביצוע הגמר של עדן גולן באירוויזיון" אלא "איפה הייתם כשצפיתם בביצוע הגמר של עדן גולן באירוויזיון". זה לא משנה אם הרמתם מסיבת צפייה ביתית או העדפתם סולו בכי במיטה: 'הוריקן' הצליח להיות, ובכן, הוריקן.
המשמעות היא שהעניין בהשתתפות של ישראל בתחרות גלש גם למחוזות שרואים באירוע הזה עדות ומופת ליכולת הישראלית להתפלש בתכונות כגון קרתנות, פרובינציאליות וחוסר פרופורציה. תנועת-הנגד, זאת שרואה בהפיכת האירוויזיון למרכיב בחוסן הלאומי כמעשה של מדינה שזקוקה לאשפוז, נשברה לחלוטין הפעם. וזאת למרות שהמצב הנוכחי רק מצדיק את דחיקת האירוויזיון לקרן זווית: חיילים נהרגים, החטופים והחטופות עדיין בגיהינום, קריית-שמונה נראית כמו סט של סרט זומבים. ובכל זאת, במוצאי שבת לא היה יותר ימין ושמאל: צריך לדפוק את אירלנד לפני הכל.
זה לא היה קורה אלמלא באי- רוויזיון עצמו הומחשה תופעה אחרת של אובדן עשתונות והגזמה פרועה. הכוונה היא כמובן למאמץ הדוחה, הצבוע וחסר הסטייל במטרה למרר את חייה של זמרת בת 20 שעד לפני חצי שנה הייתה אלמונית בשכונה שלה. גולן אמנם נשלחת לייצג מדינה לא פופולרית בלשון המעטה אבל מההתנכלות אליה אפשר לחשוב שהיא בעצמה נתנה פקודה להיכנס לרפיח ומונעת הפסקת אש. ובעוד הפגנות של ציבור הן חלק מסדר הדברים הדמוקרטי (אם כי משטרת ישראל קצת פחות בקטע לאחרונה), לראות כל מיני טרמפיסטיות וטרמפיסטים מתוך התחרות (מהזמרת היוונייה ועד נציגים במשלחות) מנסים לשחק אותה ג'יין פונדה אבל בעצם פשוט נוהגים כבריונים, הציף את כל מיצי ה"ביחד ננצח" גם אצל אחרוני הציניקנים.
לכן צפייה באירוויזיון השנה בכלל לא הייתה חוויה טלוויזיונית בהקשר הקלאסי (האם המשדר מבדר, צבעוני, יפה וכו'): זאת הייתה הדרך היחידה, לצד הוצאת צווי 8 לכל יהודי וישראלי בחו"ל עם דופק וטלפון סלולרי, להגיד לגולן שהיא לא לבד בחוויה הקשה הזאת; להביע הערכה כלפיה על בגרות נפשית יוצאת דופן, ולא רק בגילה הצעיר, ועל מקצועיות מאוד לא ישראלית במאני טיים; וגם כדי שאנחנו נרגיש קצת פחות לבד. ספק אם יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות כאלה בשנה הקרובה, ואף מעבר לה.
