"אבא, אני לא רוצה לבוא איתך למשחק היום", אמר לי ירדן, הבן שלי. רק בן שבע וחצי וכבר יותר חכם ממני. אני חושב שהוא פשוט רגיש מדי, מספיק חכם כדי לדעת לבחור את העלבונות בחייו בעצמו, והוא לא צריך ללוות מהאבא האידיוט שלו את הצרות. שעתיים אחר כך, בשבת האחרונה, התברר שהילד ידע על מה הוא מדבר.
אני מודה שביותר מדי משחקים בעונה האומללה הזו הייתי צריך לעבוד עליו שזה בסדר להפסיד, לא נורא לחטוף גולים ואין מה לבכות; קצת כמו רוברטו בניני בסרט ״החיים יפים״ - להבדיל, בטח שלהבדיל - כשהסביר לבנו בזמן השואה שהכל זה בעצם משחק כדי לא להפחיד אותו. הילד שלי, שלא יודע מה זה ניצחון בדרבי מאז שנולד, שאל אותי בזמן שהפועל מושפלת 5:0 בדרבי הראשון בעונה: ״אבא, אתה מאמין באלוהים?״ כן, עניתי. ״אז לשחקן הצהוב הזה שמתפלל לאלוהים, יש אלוהים יותר טוב משלך?״ לא, ילד. יש לו פשוט קבוצת כדורגל יותר טובה משלך, כי שלך שוב ירדה ליגה, במה שהיה סוף עצוב וידוע מראש של עונת המאה להקמתו של מועדון הפאר הפועל תל-אביב.
תמונת המאה
לפני שנה קיבצנו את כל שחקני העבר המפוארים של הפועל מכל הזמנים לתמונה אחת במוסף הזה. משה סיני, אריה בז׳רנו, גדעון טיש ושייע פייגנבוים חייכו למצלמה אבל לא הסתירו את חששם העמוק לגורל המועדון. לרבים מקוראי הכתבה זו נראתה כמו תמונת אשכבה למועדון שתהילתו מאחוריו. הימים היו ימי הניהול של האחים ניסנוב, כשהשמועה על מושיע אמריקאי בשם דיוויד מינצברג התחילה לגרות את בלוטות הטעם, שהנה, הנה - יבוא דוד עשיר מאמריקה ויציל את הקבוצה המתפוררת.
הזכרתי אז שסבא שלי אמר לי פעם שלא כל מי שבא להציל אותך רוצה בטובתך. אוי, כמה היה חכם הסבא הזה. מינצברג התגלה כדוד הלא-עשיר מאמריקה, זה שבא וישן על הספה בסלון שלך, ובעיקר, הוא הימר על מנהל שיודע אנגלית מצוין אבל כדורגל זה לא הצד החזק שלו.
חן סול בנה קבוצת כדורגל איומה, חלשה וחסרת אופי. הוא בחר מאמנים הזויים, ובאופן כללי הפועל הפכה לבדיחת הליגה. מינצברג וחן סול ניהלו בציניות חוג במתנ”ס, ביזו אותנו עם שחקנים שלא ראויים ללבוש את החולצה של הפועל, זרים שעולים למטוס ועוזבים בלי להעיף מבט אחורה, ארבעה מאמנים ואווירה כללית של סוף ידוע מראש.
״ירון, הם הורסים לנו את כל מה שבנינו״, אמר לי אריה בז׳רנו בשיחת הטלפון השבועית שלנו. והתמונה, מה איתה? בבוקר המשחק נגד בית”ר ירושלים היא נפלה מהקיר והתנפצה לרסיסים. כשהעבר שבור על הרצפה, העתיד לא ברור.
11 צפייה בגלריה
הצילום ההיסטורי לרגל 100 שנות הפועל. מאחורי החיוכים הייתה גם דאגה | צילום: גבריאל בהרליה
הלב נשבר
כידוע, לא קל להיות אוהד הפועל, אבל החברים אומרים לך שלא צריך לקחת ללב כל הפסד. משה טואשי היה אוהד אדום ותיק, כזה שיושב עם המשפחה בשער 7. במהלך המשחק נגד בית״ר ירושלים בסוף אפריל הוא פשוט חטף התקף לב, ואחרי ניסיונות ההחייאה שנעשו לו ביציע הוא הובהל לבית חולים.
לקראת סוף חג הפסח הלב של משה טואשי ז״ל לא עמד בזה יותר. וואו, חשבתי. למות באמצע משחק כדורגל של קבוצתך האהובה זה עצוב, אבל למות במשחק שבפועל מוריד את הקבוצה שלך ליגה, ועל הדרך היריבה המושבעת שלך משפילה אותך 5:1, זה כבר מורבידי מדי.
מלחמה, מלחמה, מלחמה
פעם זאת הייתה קריאת עידוד שנועדה לעורר את השחקנים האדישים על המגרש. בשבעת החודשים האחרונים זה הסיפור העצוב של חיינו. הלב האדום של האוהדים חטף מכה כואבת ומדממת עם יותר מדי נופלים, יותר מדי נרצחים וכל כך הרבה הלוויות אדומות עצובות.
גם כאן, אוהדי הפועל והאולטראס שלהם התגלו בשיא רגישותם כשציירו באישון לילה עשרות כתובות גרפיטי ברחובות העיר תל-אביב. לכל קיר יש שם, סוג של מצבת נצח אדומה. והעצב אין לו סוף כרגע, כשביום שישי האחרון התבשרנו על מותו של לוחם בחטיבת הנח״ל, סמל דניאל לוי, שניסה לקנות כרטיס למשחק נגד אשדוד, ושלח הודעה בווטסאפ: ״אם אני לא זמין ביום שישי כדי לקנות כרטיס, אני בעזה״. האם נחסך ממנו לראות בעיניים את הקבוצה מפסידה? זו מחשבה מזעזעת, אני יודע, אבל בתקופה מזעזעת גם היא עוברת בראש. בהלווייתו, ביום ראשון, ספד אביו של דניאל: "27 אלף אנשים קמו אתמול והריעו לך, זה מחזה שלא אשכח לעולם". ואנחנו לא נשכח אותך, דניאל.
הלוויה אדומה
אחת ההלוויות הקשות ביותר עבורי אישית בחודשים האחרונים הייתה של חברי, עומר חרמש ז״ל מכפר עזה, שנרצח ב-7.10. עומר היה איש מצחיק ורגיש, אחד כזה שאתה רוצה להיות לידו ביציע. היה לו תחביב משונה להמציא שמות חיבה איומים לכל אדם שהכיר. כל כולו היה רגש. בהלוויה שלו היו אלפי אנשים לבושים אדום. מעולם לא ראיתי כמות כזו של חולצות אדומות מחוץ ליציעי בלומפילד. זה היה מחזה סוריאליסטי. אני לא יכול לדמיין איך עומר היה מסכם את העונה הזאת, אבל בטוח שהוא היה מוצא את הדרך הנכונה והמצחיקה עד דמעות. הלך הצחוק, שלום דמעות.
אלימלך הוא המלך של הפועל
בכל תקופת השכול הנורא בלט אדם אחד יקר, שביט אלימלך, שוער העבר האגדי של הפועל. הפעם הוא כיכב כאיש הקשר בין הקהל למועדון. שביט היקר, לאורך כל הקריירה שלך תמיד שמרת עלינו מאחור. בשקט, בצניעות. בימים המטורפים שעוברים עלינו אתה נמצא בכל הלוויה, זמין לכל מי שמבקש, צנוע ומרגש.
אני יודע שזו מעמסה לא פשוטה, שאתה עושה בשליחות אין-קץ. אז הפעם אנחנו, כל אוהדי הפועל, עומדים מאחוריך ואני מבטיח שנשמור עליך כדי שתוכל להמשיך לשמור עלינו.
אלימלך תמיד המלך של הפועל.
החולצה האדומה
בשנים האחרונות ענבל ברנע ואני מנהלים בפייסבוק קהילה שנקראת "משחק השבת". זה מיזם ששומר על העבר של הפועל עם הקהילה ומעלה על נס גם את שחקני העבר שמעט נשכחו עם השנים. במהלך המלחמה הנוכחית קבוצת הוותיקים של הפועל, שבראשה ענבל ופיני בלילי, נרתמו לביקורים בבתי חולים, משחקי כדורגל מול מפונים מהדרום, אפילו משחק באילת. בין גזרי עיתונות ישנים וגולים מרגשים מהעבר, אנחנו גם משחזרים חולצות היסטוריות של הפועל. מאז תחילת המלחמה ענבל מגיעה לכל הלוויה ומניחה חולצת הפועל ישנה על כל קבר.
״לא נולדתי לבית אדום״, היא אומרת. ״כששואלים אותי למה אני עושה את כל זה בהתנדבות, אני תמיד עונה אותה תשובה: הגעתי לבלומפילד בפעם הראשונה בעונת 1998, בעודי לוחמת במג"ב. הרגשתי עטופה בקהילה אוהבת ומאוחדת, והתמכרתי. מ-7 באוקטובר הרגשתי צורך עז ללוות כל אוהד שנהרג או נרצח ביום הארור הזה. הרגשתי שאני חייבת להיות שם איתם ברגעים האחרונים שלהם על פני האדמה, שירגישו שהם לעולם לא יהיו לבד, לא הם ולא המשפחות שלהם. התרגשתי עד דמעות בכל הלוויה מחדש לראות 'שטיח' ענק של אדומים, בחולצות אדומות, מגיעים לכל מקום בארץ. לא היה קל, בלשון המעטה, ללכת לכמה הלוויות בכל שבוע. זה עומס לא קטן על נפשו של כל אדם, אבל הרגשתי שזאת השליחות שלי. כולנו כאן לתמוך ולחבק לעולמים״.
כדורגל זו אהבה
כדורגל זה עולם רגשי מלא, כזה שאי-אפשר באמת להפריע לו ושבמשך שנים היה נחלתם של גברים בלבד. זה כבר מזמן לא המצב, על כך יעידו הנשים הרבות ביציעים. שעה לפני המשחק תראו אותן מחוץ לאצטדיון בחולצות אדומות ועם בירה ביד. הן הופכות את המגרש למקום יותר טוב.
פעם, לפני שהתחתנתי, אני מודה שלא סיפרתי לה על המחלה האדומה, אני חושב שהתביישתי להודות. כשהתגלה הסוד, אשתי לעתיד, שחר, הסכימה לבוא איתי לבלומפילד, אבל לא היה לה מקום והיא נאלצה לשבת על המדרגות. ואז הפועל ניצחה (בכל זאת, זה היה פעם) ומאז בכל משחק כל יושבי היציע דרשו ממנה לשבת על המדרגות. זה הסתיים בדאבל ובחתונה שהתקיימה ב-7.7, כמו המספר של סיני, רק פעמיים כי טוב. המסקנה? האהבה מנצחת.
מי שנכנסת לעולם הזה, מסתכלת אחרת על החיים. תארו לכם זוג אוהבים שבא למשחק, כמה רגש זה מוסיף להם לזוגיות. זוג אחד מקסים תפס לי את העין לפני המשחק נגד בית״ר, נעמה וקובי. בבירה שלפני המשחק הם נראו לי מאוהבים וחוששים ביחד. אחרי המשחק הם כבר בכו ביחד, כשקובי מנגב לאשתו את הדמעות.
הם הכירו בבלומפילד לפני עשור בדיוק, ואהבה להפועל הייתה החיבור הראשוני שהוביל לאהבה ביניהם. "אנחנו מתכננים חופשות ואירועים בהתאם, הלו"ז שלנו בנוי לפי הפועל", היא מספרת. כשהפועל בטוב, הזוגיות שלהם שמחה יותר, אבל כמה זה כבר קרה בשנים האחרונות. "בעשור הזה ידענו בעיקר מפלות, לכן למדנו לעשות הפרדה בין הזוגיות למצב של הפועל, אחרת היינו מתגרשים". כשלקבוצה קשה, לשניהם יחד קשה. מוצאים נחמה זה בעיניים של זה, לא צריך מילים. "זאת אהבה שלא תלויה בדבר, וזו זוגיות שמעולם לא הייתה יכולה להיות מושלמת, אבל היא הכי שלמה בעולם".
אגדת סלים
מכל הבכי שנשפך בשבת בערב, היה איש אחד שריסק אותי. סלים טועמה, הילד הנצחי של הפועל, אחד מ"תינוקות קשטן" שהתגלגל בעל כורחו להיות מאמן הפועל תל-אביב. ממלא מקום בתפקיד הכי אכזרי שיש. הלב שלו באמת נשבר לרסיסים, הוא דיבר בשקט ובכה את דמעות העצב שלו. מכל האנשים הלא-מוצלחים שסבבו את המועדון הזה בשנים האחרונות, סלים טועמה, ילד טוב לוד, הוא היחיד שאני רוצה שיישאר. הלב שלו אדום.
הוא לא היה מסוגל להביט אל המצלמה כשהוא חש בושה וכישלון אישי על ירידת הליגה. "בלי הפועל תל-אביב אין משמעות לחיי", אמר. ככה נוצרות אגדות.
יוסי ואבוקסיס
זו הדמות שמתארת את סיפור העונה האומללה של הפועל טוב מכולן. יוסי אבוקסיס היה שחקן נערץ בהפועל בתחילת הקריירה שלו כשחקן, עם רעמה סטייל אלביס, והפך לשנוא-נפש כשעבר לבית״ר ירושלים, לפני שחזר לקדנציה מרגשת בהפועל תחת קשטן במסע הקסם האירופי בשנת 2002 ולקח דאבל כעוזר המאמן ב-2010. את העונה הוא התחיל כמאמן בית"ר עם חברו הטוב והבעלים ברק אברמוב, וכשהיחסים עלו על שרטון הוא חזר להפועל שהתחננה למאמן שיוציא אותה מהבוץ. אלא שאז, בעצם, נכתב באותיות קידוש לבנה שהפועל תרד ליגה. אברמוב קרא לזה ״יוסי ברח״, הקארמה קראה לזה "הפועל יורדת ליגה״.
עשרה משחקים רצופים ללא ניצחון, יכולת עלובה והמון כאבי בטן כאוהד, שעליהם חתום האליל שלך שבא להציל את הקבוצה ורק דירדר אותה למטה.
שוער שני
בתוך כל ההזיות שפקדו אותנו השנה הייתה אחת שהתעלתה על הכל. ערב משחק העונה נגד בית״ר נפצע השוער הראשון שלנו, אמיליוס זובאס, ולפני שהספקת להגיד MRI חירום, הוא כבר טס למולדתו והשאיר את הפועל עם בור בשער.
הכל היה מוכן לסיפור סינדרלה מהאגדות כשהשוער המחליף רוי ברנס הוזעק לבין הקורות. להפועל יש היסטוריה מפוארת של שוערים מחליפים, כמו יום טוב טליאס וניר רחמין, שהפכו בן-לילה לאגדות. אבל הפעם רוי ברנס הצעיר לא עמד במשימה. כילד הייתי השוער המחליף הזה שרק מחכה להזדמנות שלעולם לא הגיעה, אז הנה שיר קצר על תסכולו של השוער המחליף:
אתה אף פעם לא הראשון, אתה שוער שני / מהספסל הגדול, הכל רואה במבט משני/ בתמונת הקבוצה, בחולצה שונה אתה נדחק/ גם אם תפסת יום גדול, גם אם תנצח במשחק / בפארמה, בבלומפילד, אפילו ביום גשום בחולון / תמיד יאמרו, ״מי זה שיחק שם, מי שם עמד בגאון?" / יגידו, ״אה, זה ההוא, זוכר אותו, היה נחמד"/ "הוא היה שוער שני", אף פעם לא מספר אחד.
עצב חמוץ-מתוק
למי שלא היה פה בשנות ה-80, הטרנד הקולינרי שפקד את הלבנט היה פתיחתן של מסעדות סיניות. "הסינית האדומה", של המסעדן ישראל בויקו, הייתה מוקד עלייה לרגל לשחקני ואוהדי הפועל תל-אביב. כל אליפות נחגגה שם, התערבויות וסולחות של שחקנים התקיימו שם, ועל הכל ניצח ישראל.
בויקו היה מאוהדי הפועל השרופים והאהובים. את מפגשי שחקני העבר של קהילת "משחק השבת" עשינו אצלו במסעדה, וכשהיא נסגרה לפני כמה שנים הרגשתי שנפרדתי מהטעם של הבית (בכל זאת, אשכנזי שלא מחובר לאוכל של אמא). כמעט כל ימי ההולדת המשפחתיים שלי נחגגו שם, כולל רגע השיא ההוא ב-1989, בארוחת ערב מיד לאחר משחק העלייה של הפועל מהליגה הארצית.
ישראל בויקו הלך לפני חודש לעולמו. כנראה שאת משחק העלייה לליגה הבכירה בשנה הבאה כבר לא אחגוג ב"סינית האדומה". אדום הולך ונעלם. תודה לך ישראל, על הכל ועל העוף החמוץ-מתוק.
אנחנו זן נדיר
היו גם רגעים מרגשים העונה, אך אף אחד מהם לא היה קשור לכדורגל, כמו זה שלפני משחקים מוקרנות בבלומפילד תמונותיהם של האוהדים שנהרגו במהלך המלחמה, מול אלפים באצטדיון שמוחים דמעה.
בשיא המלחמה שחקני הפועל עלו לשחק עם חולצות שבהן שמות המשפחה של השחקנים הוחלפו בשמות היישובים בעוטף עזה, וכך התמסרו להם בארי עם ניר עוז במרכז המגרש. במשחק אחר עלתה הקבוצה עם חולצה שעיצב נאור לוי ז"ל שנרצח במסיבת הנובה. ההנצחה המרגשת הזו מסמלת שהכדורגל הוא הרבה יותר מהמשחק ושיש דבר כזה משפחת הפועל.
ליאם אור המתוק, שהיה חטוף בשבי חמאס 54 יום נוראים, בחר להגיע לבלומפילד ולהעלות סטורי עם ציטוט משיר האוהדים ״שימו את ירושלים בירדן״. הוא ספג ביקורת מגעילה כי אנשים קפוצים נטולי הומור אוהבים לצקצק בלי להבין קונטקסט, בלי לדעת מה שרים ביציעים אחרים. ניצחון לא יצא מזה, אבל קיבלנו רגע של שפיות בתוך הכאוס הגדול.
ואני לא יכול שלא להזכיר את ראובן יבלונקה, אבא של חבר ילדותי חנן, שחטוף כבר 224 ימים. יבלונקה ממשיך להגיע למשחקים, ואני מודה שלא היה לי אומץ לשאול אותו למה הוא בא לבלומפילד, אולי זה הרצון להיאחז בחיים.
דוגמן ייאוש
ואז נעצמו לי העיניים. הכל נהיה שחור. מצלמת טלוויזיה באצטדיון התמקדה בפניי. אם הייתי מביים את הרגע הזה, פס הקול היה שקט. דממה. ככה נשמע הסוף. זה קרה לפני שבועיים במשחק ההשפלה נגד בית"ר ירושלים. כבר אז ירדנו. הפרצוף המיואש שלי הפך ויראלי והפך לסמל וגם ללעג של אוהדי מכבי תל אביב ובית״ר ירושלים.
ביום שבת בבלומפילד, בקרב האחרון נגד אשדוד, מול עשרות אלפי עיניים אדומות, שחקני הפועל תל-אביב אפילו לא טרחו להגיע כדי להיפרד. הקבוצה פשוט הפכה לאבק. יצאתי מבלומפילד ולא ידעתי מה להרגיש, נכנסתי לאוטו וניגבתי לבד את הדמעות. ״זה מה שנשאר, רק כמה רגעים, הרבה בדמיון, מעט בחיים״, שר שלמה ארצי, ואני רק עצמתי עיניים וחשבתי על לנדאו, אקהויז ואפילו עומר דמארי שהעניקו לי רגעי אושר, ועכשיו הלב שלי בוכה על הגורל העלוב של קבוצתי האהובה, הלב בוכה על סלים טועמה המרגש שעוד ניסה והאמין, אבל לקרב יוצאים עם שחקנים עם נשמה ולא עם כאלה שמותחים שריר בחימום. עמרי אלטמן ידידי, אני לא יכול לתאר את אלי כהן ״קוקוס״ לא עולה למשחק כזה, גם במחיר של זריקה והשבתה לשנה. יש משחקים שאי-אפשר להיעלם בהם.
"כמה אתה יכול לכתוב על קבוצת כדורגל?" שאל אותי השבוע זמר מפורסם בעל טור במוסף הזה, ברגע של סקרנות באולפן. "כמה שירים על אהבה וירח אתה יכול לכתוב?" עניתי.
כאוהד הפועל אתה תמיד מתכונן למכה הבאה, כל חיי התאמנתי על הרגע הזה. רגע של ייאוש מוחלט, כזה שממסגר את כל חייך, רגע של סוף. ״הפועל שוב הפסידה״, שר אריק, אבל זה היה משפט רומנטי מדי להפסד מול אשדוד האמיצה. ״הפועל הושמדה״, ככה חשתי. והעיניים שוב נעצמו לבד.
מה יהיה בסופנו
שלום מכבי, להתראות בית״ר, נראה אתכן מוצאות עניין וריגוש בשנה הבאה ללא הפועל בליגת העל. את מי תשנאו, למי תחכו? תיהנו במשחקים משמימים נגד חדרה ומכבי בני ריינה.
בסוף, אנחנו האוהדים משלמים על ניהול חובבני, ובואו נודה, גם משלמים על רוח לא טובה שמנשבת בתוך היציעים. לא אוהבים אותנו, לפעמים בצדק, אבל אין עוד קהל כמו של הפועל. מופע האוהדים בתחילת המשחק נגד אשדוד לא יישכח זמן רב, ועם צבא כזה ביציעים אי-אפשר לטעות.
בסוף נחזור לליגה הבכירה, הפועל תל-אביב גדולה מכל מחריביה. אף אחד מהשחקנים שרצו על הדשא בשבת כבר לא יהיה חלק בעתיד האדום, גם לא המנהלים. הקהל המדהים שבא באלפיו בשבת עוד יראה אליפויות, גם אם זה ייקח שנה, שנתיים או 70.
למה? כי אנחנו הפועל, תמיד נופלים וקמים. קצת כמו העם היהודי. אם איש העסקים אדמונד ספרא יבוא להציל אותנו, או לחלופין אם תקום קבוצת אוהדים מהסוג שייסדה אחותנו מהכדורסל, הפועל עוד תחזור. פשוט נותנים פור לליגה.
"אבא, אל תדאג. הפועל תחזור לליגה, סמוך עליי", סיכם הבן שלי. זה יהיה אדום, מרשים ומתוק, מתוק כמו הכנאפה שנאכל בשנה הבאה, אי שם במסעדת דרך, אחרי עוד ניצחון דחוק בליגה השנייה.
