בערב יום הזיכרון צלצלתי לדרוש בשלומו של לוחם מיחידה מיוחדת שיצא לי לפגוש באחד הביקורים שערכתי בבתי החולים. הוא בדיוק חזר מאזכרה לחבר שמת לו בידיים בשבעה באוקטובר. חודשיים לאחר מכן הוא נפצע בעצמו במבצע מסווג. אב צעיר לילדה קטנה. ואני שומע את קולו הסדוק. קולו חרוש בקושי הקרב. אני שומע את הכאב. אבל מאזין גם לגבורה. ולאהבה העמוקה לארץ הזו שעליה אנחנו נלחמים.
לא נשקר לעצמנו. לא השנה. לא טחו עינינו מראות: זהו יום עצמאות קשה, יום עצמאות שמגיע אחרי השנה המדממת והמרה ביותר שידע העם שלנו מאז השואה. יש ויכוח האם לחגוג בכלל. אלה אומרים לא השנה, אלה אומרים דווקא השנה – והאמת שכולם צודקים. איש הישר בעיניו יעשה. לפי תחושתו. לפי כוחותיו.
בעצמאות השנה אנחנו מבינים שאנחנו פחות חזקים ממה שחשבנו, שאנחנו מסוגלים לשקוע בעימותים פנימיים שמכלים כל חלקה טובה ושאנחנו מוקפים באויבים שמעיזים לירות עלינו מכל עבר. גילינו על עצמנו דברים לא פשוטים השנה. אבל גם גילינו דברים מדהימים. גילינו דור צעיר שברגע האמת, ברגע שבו המחבלים פשטו על ארצנו, נלחם ללא פחד עד הכדור האחרון. גילינו ישראלים שסיכנו את נפשם כדי להגן עלינו. אנשי כיתות כוננות שנלחמו בגפם מול עשרות מחבלים, מילואימניקים אשר שעטו ברחובות העיר עזה כדי לחפש ישראלים שנחטפו, חטופים שאותם ראו כבני משפחה.
גילינו שגם כשהיינו בשיא הקיטוב הפנימי, בימים שבהם הייתה תחושה שכבר אין מה שמחבר בינינו, כולם הניחו את כל הוויכוחים בצד ורצו לימ”חים להצטייד. גילינו ישראלים שעזבו הכל כדי לתמוך בפצועים, כדי ללוות משפחות שכולות, כדי להביא אוכל חם לחזית. גילינו משפחות שכולות שמתוך עומק הכאב מבקשות: בשביל בנינו ששילמו בחייהם, בואו נהיה ראויים.
ישראל 2024, חג עצמאות: יש מה לכאוב, ויש ממה להתרגש. יש על מה לבכות אבל יש גם במה להיות גאים.
ורק ביחד ננצח.
