ככה נראה הסוף הספורטיבי, כנראה. מאז 2005, הפעם הראשונה שבה רפאל נדאל זכה באליפות צרפת הפתוחה ברולאן גארוס, זכו רק שלושה טניסאים באליפות החימר: נובאק ג'וקוביץ' הסרבי (שלוש פעמים), והשווייצרים רוג'ר פדרר וסטן ואוורינקה, שזכו כל אחד פעם אחת בגראנד סלאם.
נדאל, שזכה בטורניר 14 פעמים, הודח תוך 67 דקות בלבד על ידי הוברט הורקאץ' מאחד מהטורנירים החשובים ביותר של עונת החימר והחזרה הגנרלית לקראת רולאן גארוס, טורניר רומא. יום לאחר מכן, בסיבוב השלישי, הובס ג'וקוביץ' בשתי מערכות קלילות על ידי אלחנדרו טאבילו מצ'ילה. המשחק הזה, באופן סימבולי, הסתיים עם טעות כפולה בהגשה של נולה.
ככה נראה סוף ספורטיבי. אין בו תרועת שופרות ואין טקס סיום מרגש. נדאל נמצא עכשיו במסע פרידה. התפריט הרפואי שלו הוא רק זיכרון עתיק וקצת מדכא למי שהיה פעם. מהשור הספרדי עם החולצה נטולת השרוולים, זעקות ה"ואמוס", היכולת להמציא את עצמו מחדש בין נקודה לנקודה, עם הבאר הבלתי נגמרת של השראה ורוח לחימה, נשאר שבר כלי ספורטיבי.
ג'וקוביץ' נמצא מיד אחריו. כבר שנה הוא צל של עצמו. הדמון שהוא יצר כדי להילחם נגד עצמו כבר לא קיים שם, או שהפך לגולם שקם על יוצרו. ארבע מערכות בסוף שבוע אחד, סיבוב שני ושלישי בבירה אירופית על חימר. ככה נראה סוף עידן ספורטיבי.
