שלום, זה אני מקלקל המסיבות. סליחה.
לא צפיתי בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל (לנכוח בו פיזית השלטון אסר). הייתי בטקס כיבוי המשואות באמפי שוני – כיבוי משואות המחדלים הנוראיים סביב 7 באוקטובר וגם הדלקת משואה אחת: התקווה.
אי אפשר לתמצת בכמה מילים את התוכן ועוצמת הרגשות שהיו שם. אם לא ראיתם את השידור הישיר שהועבר בוויינט, אתם מוזמנים תמיד ליוטיוב.
אז הנה רגע אחד, למעשה שניים. מרב סבירסקי, שהוריה רפי ואורית נרצחו בבארי ואחיה איתי נרצח בשבי, דיברה מעל הבמה. דברים קשים, בעמידה זקופה, בהבעה נוקשה, ובסופם הניחה מכסה על המשואה האחרונה – ההפקרה – תוך אמירת המשפט החוזר באירוע: "תכבה משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".
ובתום הטקס היא ירדה לקהל, התכופפה אל אישה שנעזרה בהליכון ואמרה ברוך: "סבתוש". זו הייתה אביבה סלע, בת 97, ניצולת הטבח בבארי, אלמנת הרבש"ץ האגדי של הקיבוץ שאחיו היה מפכ"ל המשטרה, אם לקצין מיתולוגי בסיירת מטכ"ל, לטייס בחיל האוויר, ולשתי בנות שלא צריכות דרגות כדי לסמל את כל מה שטוב במדינה הזו.
איפה מה ששבט סלע נתן למדינת ישראל ואיפה מה שהיא החזירה לו.
לפחות מבחינת הכבוד האחרון לאיתי, לא מאוחר. גופתו עדיין בעזה, לצד 131 ישראלים נוספים, חיים ומתים. איזה אסימון עוד צריך ליפול אצל מנהיגנו הנושא נאום מוקלט כדי שיעשה הכל, ממש הכל, להחזיר את כולם הביתה. כמה עוד צריך לצעוק שהמפקירים חייבים לדאוג למופקרים.
אבל לפעמים, שלשום בשוני, עלתה מחשבה איומה: שאבד הקשר בין ארועים למען החטופים לבין החטופים עצמם. הם שם – נאנקים, מעונים, נאנסות – ואנחנו כאן, משכללים ומלטשים טקסים ככל שהזמן חולף. חכו חכו, איזו הפקה נרים לכם בשבועות.
לא. אסור שעשן המנגלים יעמעם את הפנים והשמות. אסור שהזעקות ייתקלו באוזניים אטומות. גם בפארקים ובקניונים, וגם בלשכות הביטחוניות.
