חבר חכם הציע שהביקורת על טקס הדלקת המשואות תסתכם במשפט אחד: "הטקס לא היה צריך להיערך". שאר הטור יישאר נקי ממילים, כפי שהפורמט המעוות שנכפה על הטקס (מוקלט וללא קהל) עקר ממנו את כל מה שמוכר ואהוב, מהפחד שמישהו חלילה יביע רגש עצמאי בפתיחת יום העצמאות.
אלא שהכעס והזעם אינם קונצנזוס. הרייטינג היה נמוך במעט מהשנה שעברה, אך לא דרמטית. יש מאות אלפי ישראלים וישראליות פטריוטים, ישרים ואמיצים, שחשוב להם לראות גיבורים וגיבורות מקבלים כבוד ראוי מהממלכה וגם לחזות בהבעת ההזדהות עם האחים והאחיות שאיבדו הכל, היישובים שנחרבו, הפליטים והפליטות בארצם וכמובן עם החטופות והחטופים.
לכן הקריאות לא לשדר את הטקס היו פופוליסטיות ומנותקות לא פחות משיגורו של השר גולדקנופף לנאום ביום הזיכרון. להרבה מאוד אנשים לא אכפת מתי הליין-אפ הגיע: הם רצו לדעת איך הטקס שמלווה את חייהם מבטא את השנה הכי נוראית בתולדות האומה, שכללה גם רגעים מעוררי השראה ותקווה. זאת זכותם המלאה ואין גוף שידור נורמלי שלא היה מכבד אותה.
דווקא בשל כך, חיוני להדגיש את נגעי הריקבון שהבאישו גם את מה שהיה יפה, סתמי או מעיק בטירוף (עומר אדם בליווי משפחות שכולות באתר פסטיבל נובה). סרטון ה"ברכה" של ראש הממשלה שבו כיכבה גם רעייתו (הפתעה!) היה מפגן זיקוקים מרהיב של ציניות חסרת בושה, שרק הבליט את ההחלטה השערורייתית למנוע שידור חי ונוכחות קהל. גם האזכור של השרה מירי רגב בתור זאת שקבעה כיצד יודלקו המשואות הוכיח שבמקום לא להותיר עין אחת יבשה היא תעדיף לתקוע בה אצבע חגיגית. כמובן שגם שמה הפציע בראש רשימת הקרדיטים: קריטי להפנים שבישראל אין שרת תחבורה אלא גרסת השלטון של צדי צרפתי.
וכשם שהכימיה בין תמיר סטיינמן למגי טביבי הזכירה את האווירה בקבינט המלחמה, כך גם הפער בין שני הערוצים שהם מייצגים לא היה יכול להיות יותר סמלי. בחדשות קשת פיצלו מספר פעמים את המסך כדי להראות את טקס המחאה עתיר האמוציות באמפי שוני, מה שהוליד פריימים חזקים ואף חסרי תקדים. יונית לוי הזכירה מעת לעת את החריגות בפרוטוקול, ובמהלך הטקס, ובעיקר אחריו, דיברו יאיר שרקי וירון אברהם על אובדן הנשמה ועל הסיבה האמיתית בגללה הקהל הודר (ספוילר: לא "שיקולי ביטחון"). ואילו בערוץ 14 הטקס האלטרנטיבי לא היה. לא לפני, לא תוך כדי ולא בסיום, שם המתינו ינון מגל וחבורתו הצוהלת והזחוחה. בשנה הבאה נגלה איזו ישראל התקרבה לניצחון המוחלט, או שצד אחד פשוט מפסיד יותר לאט.
בקטנה
העונה המורכבת בתולדות "ארץ נהדרת" הסתיימה אמש רשמית, אבל נדמה שבפועל היא נגמרה כבר לפני מספר שבועות. העייפות של התוכנית לקראת קו הגמר היא כמעט נתון מאז שעונותיה התארכו, אבל דווקא בגלל הנסיבות המקילות (מלחמה אינסופית, ציבור פצוע, יניב ביטון לא יכול לעשות את כל הדמויות) היה הרבה יותר קשה שלא להבחין בה. ובכלל, למרות כמה מערכונים מדוברים ורייטינג מצוין, מה שייזכר מהעונה הוא הפרק הראשון, שבועיים וחצי בלבד אחרי 7 באוקטובר. עבור רבים היה זה הרגע הראשון שבו הם הרשו לעצמם להשמיע קול שמזכיר צחוק. כל השאר פחות משנה (חוץ מהחיקוי הגאוני של רוני קובן).
