במשך שנים נחשבה היריבות למכבי ת"א והפועל ירושלים ללוהטת במיוחד, כזו שחוצה את הגבול הספורטיבי. השנאה התהומית בין מחנות האוהדים הייתה במובן מסוים גם מנת חלקם בקרב חברי ההנהלה וגם אלה שעמדו על הקווים. זכור במיוחד הציטוט של פיני גרשון - מי שהוביל את ירושלים לזכייה בגביע הראשון שלה, ואז עבר למכבי ת"א והפך לשנוא נפשם של הירושלמים – שכשהוא מגיע למלחה (האולם הביתי הקודם של ירושלים) הוא "מרגיש כיהודי שמגיע למדינה מוסלמית".
זה היה בשנות ה-90, בעשור וחצי הראשונים של שנות ה-2000, אז מכבי ת"א הייתה "האלופה הנצחית", זו ששואבת את כל התארים, וירושלים הייתה היחידה שלפחות התיימרה לאיים על ההגמוניה שלה. שחקנים שעברו מהבירה לת"א הוקעו (פרשת הפיצה), החלטות שופטים הפכו לשערוריות (טוד וורניק וסמי בכר) ואפילו היה משחק אחד שפוצץ ב-2002 לאחר שבירושלים טענו כי קופחו בידי השופטים.
כיום נראה שהימים האלה מאחורינו. אמנם בקרב האוהדים ישנה עדיין איבה, אבל כזו שבהחלט אפשר לראות כספורטיבית. עודד קטש ותמיר בלאט, שזכו עם ירושלים פעמיים בגביע המדינה, לא סופגים אש כמו שגרשון, צ'ורצ'יץ' ופניני ספגו. בצד השני, יובל זוסמן אולי לא זוכה למחיאות כפיים ביד אליהו (שרקו לו בוז עוד כשהגיע להיכל במדי אלבה ברלין), אך החתימה שלו באדום לא הרעידה עולמות כמו כשיותם הלפרין וליאור אליהו עשו זאת.
אז מה קרה? ראשית, ירושלים הספיקה לזכות מאז באליפויות וגביעים וצימצמה משמעותית את הפערים – גם מבחינת התקציב. האדומים כבר לא מגיעים בעמדת נחיתות, ואף היו מקרים שהגיעו כפייבוריטים. מעבר לכך, הארנה שונה מהותית ממלחה הקטן, שבו הרגישו שחקני היריבות את הבל פיהם של האוהדים שמאחורי הסלים. כשאתה כבר לא מגיע מעמדת האנדרדוג, הכעס הולך ופוחת.
האם זה אומר שאין יריבות? כמובן שלא. רק שהיריבות כעת באה לידי ביטוי בעיקר על הפרקט, בין השחקנים, לא בתגרות – אלא בכדורסל. היא לרגע לא פחות מסקרנת מה שהייתה, היא התפתחה והפכה מבטיחה יותר (וגם מקיימת).
