את רעות נון וארבעת ילדיה פגשנו בחודש נובמבר 2023, בדירה ששכרה בטבריה. אחרי 7 באוקטובר בעלה גויס למילואים והיא וילדיה, שעזבו את ביתם בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון, נדדו במשך שלושה חודשים, עד שההוצאות הכריעו אותה והם נאלצו לשוב לקיבוץ. כמו תושבים רבים, שמיהרו אחרי 7 באוקטובר להתפנות בהנחיית המועצה, גם משפחת נון גילתה שלדרישת הפינוי, שנראתה בעיניהם הגיונית והכרחית, אין כיסוי כלכלי מבחינת המדינה.
בניגוד ל"ברי המזל" שפונו מבתיהם עם מענק מחיה יומי ומענקי הצטיידות לחורף ולקיץ, וללא כל מגבלת זמן, נותרו רבים מתושבי הצפון שאינם נכללים בטווח – דוגמת כפר בלום – מבלי שהמדינה נותנת להם מענה אפילו לאתגרי התעסוקה במרחב, שמרבית עסקיו נפגעו כלכלית וצומצמו או נסגרו.
"פשוט הופקרנו מאחור ואנחנו קורסים", שיתפה אתמול נון. קיבוץ כפר בלום מרוחק כשישה קילומטרים מגבול לבנון, אך בפועל הוא אזור מלחמה. לפני כמה ימים, כשניצלה נון באופן נדיר כמה שעות של שקט, בהן חשבה שתוכל לאפשר לילדיה לטייל בסמוך לביתם, תפסה אותם אזעקה. הם מיהרו לממ"ד סמוך, כרעו על רצפת הבטון, הניחו את ידיהם על הראש והמתינו שניות בודדות עד לפיצוץ. "השבוע היינו נעולים בממ"ד במשך שעתיים בחמש בבוקר, מחשש לחדירה", סיפרה אתמול בתסכול. "אני מגדלת פה את הילדים בפחד ושוקלת עשר פעמים לפני שאני שולחת אותם לבית ספר. חצי מהזמן הילדים לא הולכים למסגרות בגלל המצב הביטחוני, וכשהם הולכים זה רק לחצי יום למידה".
גם אתמול התחולל בצפון יום קרב של ממש. בתגובה על חיסולו מהאוויר של חסין איברהים מכי, מפקד בכיר בחיזבאללה, שיגר בצהריים ארגון הטרור מטחים כבדים לעבר יישובי הגליל העליון, בגזרת ברעם ומירון. בהודעת ארגון הטרור נטען כי שוגרו "עשרות קטיושות, טילים כבדים וארטילריה". דובר צה"ל מסר שזוהו כ-60 שיגורים שחצו לעבר מספר מרחבים: "לוחמי ההגנה האווירית יירטו מספר שיגורים בהצלחה. נגרם נזק קל ואין נפגעים".
אמש אישר דובר צה"ל, בהמשך להתרעה על חדירת כלי טיס עוין בגליל התחתון, שמטרה אווירית חשודה מלבנון נפלה בגליל התחתון. לא דווח על נפגעים. חיזבאללה לקח אחריות על תקיפה שביצע לטענתו באמצעות כטב"מים, לכיוון בסיס צבאי באזור טבריה.
בקיבוץ מלכיה, שבגליל העליון – שמפונה מאז 8 באוקטובר – התגלו אתמול עוד שלושה בתים שנפגעו מירי חיזבאללה שלשום.
"הממשלה צריכה להבין שאנחנו לא יכולים להישאר עם ילדים קטנים איפה שאנחנו גרים. ברור לכולם שזה מסוכן", התריעה נון עוד בנובמבר כששוחחנו איתה. "המדינה צריכה לקחת אחריות".
אלא שעד אתמול המדינה לא עשתה זאת. "אנשים פה קרסו מבחינה כלכלית", סיפרה. "עיר המחוז שלנו, קריית-שמונה, מפונה. אין לנו שירותי רווחה ורפואה, מקומות העבודה שלנו סגורים ואנשים מאבדים הכל. אנחנו, ה'לא מפונים', לא זכאים לאבטלה ולא לחל"ת. השכנה מהיישוב הסמוך המפונה, מקבלת דמי אבטלה, וחברתה לעבודה לא מקבלת דבר כזה".
נון משתפת בכאב שילדיה חזרו להרטיב במיטה, אינם מוכנים להיכנס לבד לשירותים ומפחדים אפילו לצאת לחצר: "יש תוכניות של הרווחה, אבל המטפלים בעצמם מפונים ולא נמצאים פה. אם אני רוצה לקחת את הילד לטיפול רגשי, אני צריכה לחכות עוד חודשים ארוכים בתור. ילדי המפונים מקבלים מענה דרך בתי הספר ביישובים שאליהם פונו, ואצלנו אפילו אחות בית הספר שאמורה לחסן את הילדים בכיתה א' לא מוכנה להגיע לבית הספר בקיבוץ כי היא מפחדת".
ילדיה של נון לומדים בבית הספר "הגומא", שחלק מכיתותיו אינן ממוגנות. בשעת אזעקה, ולפעמים מתוך בהלה כשכוחות הארטילריה של צה"ל יורים ללבנון, הם נשכבים על הרצפה. "ביום השואה הייתה אזעקה בזמן הטקס במגרש, וכל הילדים נכנסו למיגונית הצמודה למגרש אבל לא יכלו להיות בה כי הרצפה והקירות בערו מחום", תיארה. "חלק העדיפו לשכב על הרצפה בחוץ, כי אי אפשר לנשום בפנים. הבן שלי, ילד בן תשע, צריך היה לקבל החלטה מה עדיף לו לעשות: להיכנס למיגונית הלוהטת מחום, או לשכב חשוף על הקרקע בחוץ".
