הרבה לפני הפנייה הרשמית לקיבוץ אדמית תקע הצבא בצד הכביש תמרור צהוב מאיר עיניים שעליו נרשם: "כניסה זמנית לאדמית האט ופנה ימינה". בלי חץ, בלי שילוט מקדים, קל מאוד לפספס. וכאן עדיף לא לפספס פניות כאלה כי כל רגע על כביש 8993 חושף אותך לחוליות הנ"ט של חיזבאללה. זה אמנם אחד הכבישים היפים בארץ, עולה בפיתולים לרמת אדמית ומשקיף על מצוקי נחל בצת ורצועת החוף באכזיב, אבל הוא גם נצפה על ידי השכנים מלבנון וזה כבר הופך אותך למטרה נעה. לכן ההמלצה כאן היא לא לרדת מ-45 קמ"ש גם אם הפיתולים החדים מחייבים זאת. חוץ מהמהירות מומלץ לפתוח חלונות בנסיעה על הכביש הזה כדי שאם שוגר נ"ט, אולי תשמע את השריקה שלו. ואם שמעת, עצור, פרוק מהר, שכב על הכביש וזהו, השאר זה כבר עניין של מזל.
הכניסה הזמנית היא דרך עפר המסתתרת מאחורי שדרת עצים צפופה ואינה נצפית מהצד הלבנוני. הכניסה לקיבוץ נדמית להסתננות, לכניסה למועדון לילה דרך כניסת הספקים.
4 צפייה בגלריה
(המחסום בכניסה לכביש 8993 המוביל לקיבוץ אדמית. אם שמעת שריקה, עצור ושכב על הכביש | צילום: גיל נחושתן)
בצידי שביל העפר נמתחה תלתלית משוננת, הניחו כמה קוביות בטון, צילייה לשומרים ומיגונית. עצרנו את הרכב בצד וחיכינו שיו"ר הקיבוץ יבוא לאסוף אותנו. האורחים באדמית נדירים בימים אלו וכשהם כבר באים הם צריכים ליווי מהש"ג כי רק המקומיים מכירים את הדרכים בתוך הקיבוץ שאינן נצפות מלבנון.
המתנו. חיילי המילואים ששמרו בכניסה המאולתרת, עומר ועמית, ביקשו שנזיז את הרכב. "זה מסמן לחיזבאללה את הש"ג", אמר אחד מהם, "ואם אתם רוצים טיפ, אז תשתדלו לחשוף את עצמכם כמה שפחות לכיפת השמיים. הם שולחים כטב"מים וטילים שמשייטים ומחפשים מטרות. תשתדלו להיות תמיד תחת עצים או מבנים, כמונו, אנחנו למשל לא זזים מהעץ אורן הזה. אתמול מישהו נהרג כאן כשהוא רץ במקום חשוף לירי".
המלחמה בצפון, כמו בעזה, לא עוצרת לרגע. אלעד פינגרהוט ז"ל, 38, שנהרג ביום שלישי השבוע באדמית, בצהרי יום העצמאות, הוא ההרוג ה-25 בצפון מאז פרצה המלחמה, תשעה מתוכם אזרחים. רק בחודש האחרון נהרגו כאן לאורך הגבול שישה ישראלים. חיזבאללה לומד ומשתפר; שולח כלי טיס זעירים שתרים אחר מטרות ובעקבותיהם משוגרים כטב"מים מתאבדים. יכולותיו מגוונות. בנוסף לטילי הנ"ט, אנשיו מפעילים גם טילים חכמים בעלי יכולת "שגר ושכח", טילים עם הנחיה עצמית אוטומטית מלאה אל המטרה שגם יודעים לתקן את מסלולם בדרך ליעד.
מקור המידע הזה לא מגיע מהרשת. פה באדמית, כמו בשאר היישובים לאורך הגדר, הפכו אנשי כיתות הכוננות למומחים בארסנל הנשק של חיזבאללה ויודעים לסווג את הטילים, הרקטות וכלי הטיס הבלתי מאוישים שמפעיל הארגון. הם מזהים אותם לפי רעש המנוע הרקטי במעופו הבליסטי ולפי זמזום מנוע הכטב"ם.
ההבנה בסוגי הנשק לימדה את המקומיים כיצד להתנהל תחת אש. הנה עוד עצה שתקבלו רק ביישוב צמוד גבול בצפון: אחרי פיצוץ נ"ט או כטב"ם שמתרסק ביישוב אסור לצאת מיד. מומלץ לחכות לפחות עשר דקות במרחב מוגן, "כי הנבלות האלו", אמר חבר כיתת הכוננות וסימן אל מעבר לגבול, "מחפשים גם את אלו שבאים לעזרת אלו שנפגעו בתקיפה הראשונה".
זה מה שקרה לפינגרהוט. בן 38, אב לשלושה ילדים, במקור מאפרת, התגורר בשכירות בקיבוץ מצובה. בתחילת המלחמה שמע מחבר תושב אדמית כי בקיבוץ מתקשים לאייש את החמ"ל, ומיד התנדב לעשות בו משמרות. איציק כהן, חבר אדמית ואחד מאנשי החמ"ל בקיבוץ, אומר שפינגרהוט היה בחור שקט ורגוע, "חמוד לאללה. תחשוב, הבנאדם לא גר כאן, הוא התפרנס מגננות שזו עבודה לא קלה, ואחרי כל אלה בא לעשות פה בהתנדבות משמרות של שמונה שעות בחמ"ל אחרי יום העבודה. שמע שחסרים לנו אנשים והגיע, בלי להסס".
ביום העצמאות הוא עלה לאדמית לבקר חבר שלא עזב את הקיבוץ על אף שכל החברים והתושבים, כמעט 400 איש, התפנו למחרת 7 לאוקטובר. "נותרו כאן בודדים", אומר כהן, "כמה חברים מבוגרים, מי שמתפעלים את החמ"ל ואנשי כיתת הכוננות. המקום הזה, כמו כל היישובים על הגבול, ריק מתושבים. רק חיילים פוגשים פה בשבילים".
הטיל ששיגר חיזבאללה פגע ליד קבוצת חיילים בתחום היישוב. בלון תצפית שהיה מעוגן לבטונדה סמוכה ניתק מהפיצוץ ועף צפונה ללבנון. חמישה חיילים נפצעו, אחד בינוני והשאר קל. פינגרהוט ששמע אותם זועקים רץ לעזרתם וברגע שנחשף לצד השני, שוגר עוד טיל.
הצבא אישר להביא גנן
הוא נהרג בזמן שתושבי הגליל המערבי והגליל העליון יצאו לצמתים המרכזיים, מצומת כברי בגליל המערבי ועד צומת כ"ח בגליל העליון, כדי להפגין נגד אוזלת היד של הממשלה. זה מה שעשו פה בצפון במקום המנגל המסורתי.
משה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום יישובי קו העימות, אומר שממשלת ישראל לא רואה ממטר את היישובים המפונים בצפון. "ההתעלמות של הממשלה היא גורפת, גם מהקיבוצים, גם מהמושבים וגם מהערים שמזוהות עם הליכוד והימין. פה ושם יש עוד ליכודניקים שלא מוכנים לפקוח עיניים ולא משנה מה יקרה למדינה, מבחינתם 'ביבי המלך'. היחידים שתקפו אותי בפייסבוק בהקשר של ההפגנה שעשינו היו כמה חבר'ה כאלה מקריית-שמונה. אבל תקשיב לי טוב, הם בטלים בשישים. נפל דבר בגליל, אנשים פה מבינים שהממשלה נטשה אותנו. הצטרפו אלינו להפגנה ראשי רשויות של הליכוד וש"ס משלומי, מקריית-שמונה, מהמועצה האזורית מעלה יוסף, שמבינים שהצפון חייב להילחם על העתיד שלו.
"הוציאו אותנו מהבתים שלנו בלי מועד חזרה. בערב יום העצמאות הממשלה האריכה את השהות שלנו בבתי מלון בלי לעדכן אותנו. זה אומר שהילדים שלנו ימשיכו ללמוד בגלות גם בשנה הבאה. עד 31 ביוני 2025 האוכלוסייה לא תחזור לפה, זה מה שזה אומר. וזו כבר תהיה עבור הילדים שנת לימודים שנייה בגלות והם מתרגלים לגור במקום אחר. ההורים מצאו עבודה, הסתדרו לאט-לאט, תהיה התלבטות לחזור לפה. במקום לגור על הגבול אנשים יגידו לעצמם: 'מה רע בעיר?'.
"יש לי תושבים בגלות בחיפה, בתל-אביב, בשדה בוקר. אנחנו פרוסים בכל הארץ כמו מניפה. מאות רבות מהם עלו לפה ביום העצמאות וצעקו לממשלה שתאפשר להם את זכות השיבה לבתים שלהם. זה היה יום עצוב מאוד עבורנו פה בצפון".
החשש מנטישה משותף לכל ראשי הרשויות סמוכי הגבול. הרס התשתיות והבתים בצפון כבד, אבל הוא משני לממדי הנזק החברתיים-קהילתיים שנגרמו לכל אחד מהיישובים המפונים. למשל אדמית. זה קיבוץ קטן עם נוף מהמם, שיושב על כביש שחוצה את ערב אל-עראמשה וסופו בזרעית ושתולה.
מרבית הישראלים לא שמעו על קיומו של המקום הזה. "ועדיין", אומר כהן בן ה-67, חבר הקיבוץ 42 שנה, "עבורנו מדובר בגן עדן. אני שם רגע בצד את המעשה הציוני, את העובדה שאנחנו יושבים כאן על הגבול ועושים חקלאות, מגדלים אבוקדו, נקטרינות ואפרסקים ויש לנו גם לולים לפטם. המקום הזה הוקם ב-58' על ידי עולים מצרפת. כמה שנים אחר כך הוא התפרק והצבא תפס את השטח. ב-71' התיישבו פה עולים מצפון אמריקה ואנגליה שקיבלו חיזוק של מתנדבי שנת שירות ממשמר העמק. לכמה שנים המקום קיבל חיים. הקיבוץ עבר גלים של עזיבה. היו שהצטרפו אבל יותר עזבו. זה לא מקום קל. הוא סחוף רוחות. האדמה קשה.
"ממרכז הקיבוץ עד הגבול מפרידים פחות מ-500 מטר. בסוף שנות האלפיים היינו פה בתת-אכלוס. נשארנו 32 חברים. אבל לקחנו את עצמנו בידיים, התעשתנו, הוצאנו מגרשים להרחבה, עשינו שינויים מבניים וצירפנו חברים חדשים. הצלחנו להכניס לפה חיות ואנרגיה של צמיחה עם כמעט 400 תושבים. כל זה מאיים עכשיו לרדת לטמיון".
כמעט שמונה חודשים בלי חיים הביאו את אדמית למצב מוזנח. הקיבוץ טובל בתוך סבך צמחייה. מוקף אלונים, כליל החורש, קטלבים וחוטמיות ועשבייה לא מנוכשת. כמה שעות גינון והמקום יחזור לעצמו. יו"ר הוועד המקומי, עדי אמיר, אומר שהגינון הוא הדבר האחרון שמטריד אותו. "קיבלנו כבר אישור מהצבא להעלות לפה גנן, לא זו הבעיה. הבעיה היא שהקיבוץ נראה כמו מוצב קדמי. ככה נראים כל היישובים בגבול. בטונדות, לוחות בטון גבוהים שהוצבו כדי להגן על מקומות שחשופים ללבנון, כלי רכב צבאיים גדולים. אבל עד 7 לאוקטובר זה היה גן עדן אמיתי. אני בן 42, אב לשישה ילדים. הגענו לפה לפני עשר שנים וזה לא שהתעלמתי ממי שיושב פה מעבר לגדר. ועדיין, הייתה לנו תחושת ביטחון מלאה. חיינו בבועה, בקהילה קטנה ועוטפת. הילדים כל היום בחוץ, בונים מחנה, עוברים בין הבתים, מרימים דוכני מכירה. ומהאידיליה הזו דילגנו ישר לסיוט של 7 לאוקטובר. כיתת הכוננות עלתה מיד על ציוד. היינו בטוחים שחיזבאללה עומד להתנפל עלינו, החרדה פה הייתה גדולה.
"מאז החיים שלנו השתנו מקצה לקצה. הילדים לא בבית והם מתגעגעים מאוד לפרטיות שלהם. יש פה בבית שישה חדרי שינה, זה הבית שלהם והוא נשלל מהם. הם חוו טלטלה רגשית ונפשית. גם אנחנו המבוגרים חווים טלטלה קשה. תלשו אותנו מהבית, מהסביבה המוכרת, ואנחנו לא יודעים מתי נחזור, איפה הילדים ילמדו בשנה הבאה, כמה זמן המצב הזה עוד יימשך. יורים עלינו טילים ואנחנו רק מתחבאים. אני לא פוליטיקאי ולא אסטרטג צבאי ככה שאני לא יודע מה צריך לעשות. דבר אחד ברור לי וזה שצריך לעשות משהו כי האנשים רוצים לחזור לבתים שלהם".
סיסמה ישנה, סטיקר חדש
שניהם היו בהפגנה בצומת כברי ביום העצמאות. זו מחאה שהתושבים בגבול הצפון מקווים שתלך ותתעצם וכבר יש לה סטיקר: "העם עם הגליל". לדברי אמיר, הכעס משותף לכל התושבים המפונים, לתושבי שלומי ולתושבי מצובה, אדמית וקריית-שמונה. "לכולם יש ילדים", הוא אומר, "ועם אף אחד מאיתנו הממשלה לא מדברת. לא אומרים לנו כלום, לאף אחד אין מושג מה קורה".
עמדנו מתחת לבית של אמיר ולא רצינו לעזוב. ציינו כבר את הנוף, אבל גם האוויר מעולה. הרמנו טלפון לנעמי בכור, מנהלת הקהילה של הקיבוץ. "אי-אפשר להמשיך ככה", אמרה בכעס, "אתה לא יכול לתכנן כלום קדימה. לא ברמת המשפחה ולא ברמת היישוב. הצבא אומר שהמטרה היא לחזור עד 1 לספטמבר אבל לנתניהו זה בכלל לא מזיז. מבחינתו, שזה לא ייגמר. באחד הדיונים הוא אפילו תהה: 'מה יקרה אם תושבי הצפון יחזרו כמה חודשים אחרי 1 בספטמבר?'. וזו לא סתם אמירה כי פתאום מדווחים לנו שהממשלה הודיעה לבתי המלון ששהות המפונים מהצפון אצלם מוארכת עד סוף 2024. אם זה המצב, אז צר לי להודיע שאנשים לא יחזרו לגור ביישובים המפונים. הקהילות יתפרקו. כבר עכשיו הקהילות מפוצלות בעשרות מקומות. קח למשל את אדמית, יש לנו פליטים בכפר מסריק, נהריה, עכו, רמת-גן, תל-אביב, חיפה, יקיר, איפה שאתה רק רוצה, אפילו בחו"ל יש כמה משפחות. אם לא נוכל לחזור בקרוב, העסק יתפרק. ואז יצטרכו להביא את תושבי פתח-תקווה, רעננה ותל-אביב לגור על הגבול. שהם ישמרו עליו".
