עוד בשעות הבוקר, כשלשכת שר הביטחון הודיעה שהוא ימסור "סקירה ביטחונית לציבור" כולל מסיבת עיתונאים, היה נדמה שמשהו מוזר עובר על יואב גלנט: מי בימינו מוסר "סקירה ביטחונית לציבור"? מי זה ה"ציבור" הזה, שצריך לדווח לו מה קורה במלחמה שהוא נמצא בה שבעה חודשים? למה שיבוא אדם שנושא באחריות לכישלון, מנהל מערכה רב-זירתית כבר חודשים ובעצם שולח אנשים אל מותם או פציעותיהם הבלתי הפיכות, ויענה לשאלות? כלום הוא עוד לא למד שאפשר לצלם סרטונים ולהתראיין רק באנגלית?
הפעם, השר שמבטיח הרבה יותר מאשר מקיים דווקא עמד במילתו והתייצב בשש לפנות ערב מול המצלמות עם הפתעה בשרוול: אותה "סקירה ביטחונית לציבור" הפכה לכניסה חזיתית בראש הממשלה על רקע סוגיית "היום שאחרי" בעזה. ברגע שגלנט אמר למעשה שנתניהו מתייחס לביטחון הלאומי כמו עוד מתנה שקיבל מאחד החברים העשירים שלו, אפשר היה ממש לחוש כיצד המסך מתחיל לרטוט מרוב דריכות, ציפייה ואפילו התרגשות: אולי "ליל גלנט" לא יהיה פה, אבל גם "ערב גלנט" זה משהו.
ואכן, סיום ההצהרה היה כמו פקק שמפניה שהוטס מבקבוק מנוער היישר לתוך העין של שמעון ריקלין. האחרון נראה ונשמע כל כך זועם בערוץ 14 ("אדוני שר הביטחון, אתה שקרן"), עד כדי חשש שהוא מתכוון בעצמו לחסום את נתיבי איילון ולא לזוז משם לפני שנתניהו ידיח את גלנט, ואולי בסיבוב הזה גם יצליח לא להתחרט. אחריו נפתח פסטיבל חבטות ועלבונות שהיה הרבה יותר מגוון מהדעות עצמן. לפי יעקב ברדוגו, למשל, גלנט "רוצה בניצחון האמריקאים את מדינת ישראל". בקרוב בוודאי יועלה לדרגת משת"פ וסוכן זר.
תמונת המראה היא הגיבוי שהוענק לגלנט בערוצים המתחרים מטעם דוברי מערכת הביטחון וחובבי ביטויים חסרי משמעות בסיטואציה כה סבוכה כמו "רגל מדינית מסיימת". דנה ויס הכתירה את האירוע כ"נאום דרוש מנהיג", מבלי לתהות אם גלנט עצמו גילה מנהיגות בדבריו. אמנון אברמוביץ', אולי מרוב התרגשות, התבלבל בציטוט פתגם המוכר בקרב יוצאי חיל הים ("כשהגלים מתגברים החזקים הם הבולטים, משהו כזה"). אור הלר הכריז שגלנט שתה "מיץ אומץ". אולי הוא יוכל לחלק ממנו קצת לכתבים הצבאיים.
על השאלה אם גלנט לא אמור להתפטר בסיטואציה כזאת, או לפחות להכריז שבשלב מסוים זה יהיה קצת ביזארי להמשיך במתכונת שמובילה לתפיסתו לאסון, לא התנהל דיון. כנראה שכולם הותשו מההמתנה להתגלות האלוהית שתוביל את השרים בני גנץ וגדי איזנקוט להחליט שככה זה לא יכול להימשך. למעשה, עמית סגל הודיע במהדורה שאין לגלנט שום כוונה לזוז (למרות שהטענות שלו רומזות לשיקולים אישיים ופוליטיים בסוגיות שהן קודש הקודשים) ולנתניהו לא דחוף להזיז (את שר הביטחון שלא מאמין במדיניות שלו וגם לא למילה שיוצאת לו מהפה). והאמת? מה בוער. חוץ מהכל.
בקטנה
מה נמשך כבר חודשים, לא השיג אף מטרה אסטרטגית ועדיין לא רואים באופק את הסוף שלו? 1. המלחמה; 2. "פקין אקספרס". בין המנחשים נכונה יוגרל ערוץ טלוויזיה אבוד.
