אף דגל לאום לא הונף על אף מרפסת בשכונה שלי ביום העצמאות השבוע. גם לא על מכוניות, משאיות וזוגות אופניים. "הציבור בישראל", אומר מומחה לניתוחי דעת קהל בגוף ממלכתי אסטרטגי, "מתוסכל, כעוס, אובד עצות, מייחל לסיום מהיר של המלחמה ויהי מה".
ויהי מה. ככל שחולף הזמן, חולפות האשליות ומתנפצות ההבטחות הבומבסטיות וחסרות הכיסוי שהושמעו מפיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במגוון נושאי המלחמה ותוצאותיה. וככל שחולף הזמן מתחזקות התחזיות הקודרות למצב המשק הישראלי ולרמת החיים של האזרחים. יהיה קשה ויקר.
המחשבה על מסים חדשים, קיצוצים חדשים וגזרות תקציביות חדשות – כדי לממן את המרדף אחר החמאסניק האחרון בעזה ואת מכת הנקם האחרונה על חיזבאללה בלבנון - משפיעה על סדר העדיפויות של כולנו. הדבר מוצא ביטוי מובהק בסקרי העומק שעורכים משרדי הממשלה ומוסדות המדינה החשובים: אחוז גבוה של הישראלים, קרוב לשני שלישים, מייחל עכשיו לעסקת חטופים כמפתח לסיום הלחימה. חוקר בגוף ממלכתי אומר: "טועים הטוענים שיותר ויותר ישראלים מוכנים כעת להפקיר את החטופים למען טיול הקיץ לאירופה. האמת העולה מסקרים שלנו היא שיותר ויותר אזרחים מוכנים להפקיר את המשך המלחמה למען הטיול לאירופה. בשבילם התמיכה בעסקת חטופים גדולה משמשת פתח מכובד דרכו אפשר לשוב בהקדם לחיים נורמליים ולהשתחרר מהסיוט המלחמתי שבו יום-יום נופלים חיילינו".
העייפות מהמלחמה מתפשטת ותופסת תאוצה בגלל חשש כבד ממיתון, מאינפלציה – שהמלחמה האיצה אותה בבירור - וממשבר כלכלי, אך בעיקר בגלל חוסר אמון גובר בהנהגת המדינה. רק כחמישית מהישראלים מאמינים ביכולת להשיג "ניצחון צבאי מוחלט" על חמאס וחיזבאללה ו"ביטחון מלא-מלא" ליישובי הדרום והצפון.
גורם ביטחוני מקצועי: "אנשים מבינים שלהשגת יעדים אלו תידרש ישראל להילחם עד 2030 ולהשתלט בפועל על שטחים ערביים נרחבים בעזה ובלבנון. רוב הציבור, כך עולה מהסקרים שלנו, נרתע מהרעיון. לא מוכן לשלם את מחירו, לא בהרוגים ולא בכספים".
לעמדות האזרחים השלכה מרחיקת לכת על תקציב 2025, האם יהיה זה תקציב לעוד מלחמה או תקציב לסוף מלחמה. לפי תחזיות האוצר, עליהן נשענת הצעת התקציב המקורית, המלחמה הרב-חזיתית הנוכחית מסתיימת בעוד כחודשיים בנוקאאוט לכל אויבינו. אחריו בא לציון גואל; הכלכלה פורחת, רמת החיים הריאלית מזנקת, האקלים העסקי משתפר, משקיעים זרים ממתינים בתור להכניס אלינו את כספם והשקל שוב ממריא. האינפלציה נעלמת ואיתה מתפוגגת המועקה על הלב הישראלי הקולקטיבי. כשהאויב מובס והביטחון מובטח המשק חוזר לצמוח, כפי שקרה אחרי סיום המלחמות הקודמות. הצעת התקציב ל-2025 שיקפה הנחות אלו ולכן כללה רק התאמות ("גזרות") מעטות יחסית, שבמרכזן העלאת מס ערך מוסף באחוז אחד. הונח שהשגשוג יזרים די כסף לקופת האוצר כדי לחתוך בחצי את הגירעון, לייצב את היחס בין החוב הממשלתי לתוצר המקומי ולהרחיב את השירותים לאזרח.
אבל אם מלחמת חרבות ברזל תיגרר גם ל-2025 ואם הציבור ישקע כתוצאה מכך בייאוש ומרה שחורה, מכלול ההנחות האופטימיות יושלך לגרוטאות והתמונה הכלכלית תשתנה מהיסוד.
גורם ממלכתי-אסטרטגי כסוף שיער מציין: "אפילו הסיוע האמריקאי המיוחד שאושר החודש בקונגרס לא יספיק לממן את הלחימה המתמשכת, את גיוסי המילואים התכופים, את כלכלת החימוש הלחוצה ואת המימון הנדיב של נפגעי המלחמה לסוגיהם. יהיה הכרח להעביר עשרות מיליארדים מצריכה אזרחית לצריכה ביטחונית – באמצעות מסים כבדים וצעדים תקציביים מאוד קשים, מחוללי אבטלה ואינפלציה. אני עוד זוכר לרעה את 1984, שנה שנייה למלחמת לבנון הראשונה: אינפלציה נושקת ל-400%, נטל הביטחון מעל 20% מהתוצר, צמיחה כלכלית אפסית, אבטלה של 6.5% מכוח העבודה, יחס חוב/תוצר של 150% וציבור משוסע ונטול תקווה". "אסור לנו", הוא מזהיר, "להגיע ליום שבו רוב האזרחים יתייחסו להתמשכות המלחמה כאל נטל כלכלי ולאומי מיותר הנובע משיקולים פוליטיים-מפלגתיים ולא מטובת המדינה".
הטעויות של ביידן
המגמות הפוליטיות-מפלגתיות בארה"ב מעבירות צמרמורת קרה בגבם של בכירים ישראלים המועסקים במוסדות ממלכתיים שתפקידם לבחון את היחסים בין המדינות. להערכתם, הנשיא המכהן ג'ו ביידן עלול להפסיד בבחירות בנובמבר לדונלד טראמפ משום שהוא מסיט את עצמו במדיניות פנים וחוץ לכיוונים המרחיקים אותו מהניצחון. "ככל שאופציית טארמפ מתחזקת", הם מזהירים, "כך ממשלתנו מצד אחד והנהגת חמאס מצד שני יקשיחו עמדות ויקפיאו פשרות עד החלפת המשמרת בבית הלבן. כלומר, עד פברואר 2025 – וזו פרספקטיבה נוראה, במיוחד עבור החטופים. המרוץ לבית הלבן הוא לפיכך עניין ישראלי קריטי".
את מדיניות החוץ של ממשל ביידן בנושאים ועימותים בינלאומיים מאפיינת, לדעתם, גישה פשרנית, לא החלטית ומתקפלת. מצד אחד, אמירות DON'T תקיפות של הנשיא עצמו, מצד שני תגובות מהוססות וחלקיות על הפרת האיסורים והתעלמות מהרתעות. "אחרי 7 באוקטובר טס הנשיא ביידן לארץ, ערך כאן ביקור הזדהות ותמיכה חסר תקדים ואמר לחיזבאללה ולאיראן DON’T, שלא תעזו לתקוף", אומר חוקר בכיר, "אך האיסור לא עבד. חיזבאללה הצטרף מיד למתקפה על ישראל ואיראן תקפה אותנו בהוריקן של טילים. נושאות המטוסים האמריקאיות, מסתבר, לא השפיעו על נסארללה. בליל ההתקפה האיראנית אירגנה ארה"ב קואליציית הגנה בינלאומית ובינערבית מרשימה - אבל מפירי ה-DON'T לא נענשו צבאית, ועל הפצצת בסיסי טילים באיראן לא דובר בכלל. ההרתעה המילולית האמריקאית כאסטרטגיה כשלה כאן בבירור, כפי שכשלה במניעת פלישה רוסית לאוקראינה. כלכלות רוסיה ואיראן צומחות השנה יותר מהר מכלכלת ארה"ב".
"מזה חודשים משקיעה הגדולה והחזקה במעצמות תבל מאמץ אדיר כדי להשיג הסכם פשרה על שחרור החטופים, ביניהם אזרחי ארה"ב, עם ארגון טרור איסלאמיסטי קיצוני המונה כעת כאלף לוחמים רעולי פנים", מוסיפה חוקרת יחסי ארה"ב בעולם הערבי. "זה", לדעתה, "ממש אבסורד. הממשל האמריקאי מתמקח עם חמאס כשווה מול שווה על תנאי העסקה. כיפוף ידיים בין סינוואר לביידן, מראה מטורף".
החוקרים איתם שוחחתי בתנאי אלמוניות חרדים מהאפשרות של ניצחון ("ישמרנו השם") של טראמפ בבחירות לנשיאות. הם הפנו אותי למאמר מפרי עטו של מארק פן, יו"ר חברת הסקרים הגדולה האריס ובעבר האסטרטג הראשי של הנשיא לשעבר ביל קלינטון. מאגר הבוחרים הפוטנציאלים הגדול של ביידן, כותב פן, נמצא במרכז-ימין ולא בשמאל. אלו מיליוני קולות מתנדנדים של אמריקאים המחזיקים בדעות האופייניות לימין המתון: ריסון תקציבי, חיזוק מנגנוני הסדר הציבורי, מניעת הגירה לא חוקית, אשרור מעמדה של ארה"ב כמעצמה מובילה בעולם ותמיכה בישראל במלחמתה בחמאס - אך בה בשעה סולדים לגמרי מטראמפ האיש. לא מוכנים לתת לו את קולם. אלא שבמקום לקרבם, הנשיא ביידן "נגרר שמאלה ומרחיק אותם בעצת יועציו". ממשלו מרחיב את הגירעונות התקציביים לכדי 7% מהתוצר, מצית את האינפלציה על ידי מכסים על יבוא הפוגעים בסחר החופשי ומאיים בחרם נשק חלקי על ישראל. אם יתמיד בקווים אלו, מנבא פן, המתלבטים המתוסכלים יישארו בבית, וטראמפ יוכתר כנשיא.
חלילה והס; בדרגים המדיניים והביטחוניים המקצועיים שורר חשש כבד מעידן טראמפ 2.0, העלול "לסכן את ישראל". אבל פוליטיקאי בכיר אחד לא שותף לחששות: ראש הממשלה נתניהו, טראמפיסט ידוע.
