1 רגע אופטימי אחד, בסיומו של השבוע הזה:
"הייתי בטקס יום עצמאות מרגש ועוצמתי במיוחד!", כתבה לי רננה הכסטר. הסתקרנתי איפה התקיים כזה טקס מרומם בישראל, באמצע המלחמה, והיא ענתה: "במלון כינר גליל ליד הכנרת, עם 450 מפונים מרחבי הצפון שכבר שמונה חודשים לא נמצאים בביתם".
וכך מצאתי את עצמי, על רקע החדשות הקשות מעזה ועל רקע הדרמות הפוליטיות, נשאבת לסרטונים ששלחה לי רננה, המלווה של המלון מטעם עמותת "משאבים". נשאבת ונפעמת. נדמה לי ששכחנו מהר מדי את הרוח המיוחדת שהחלה לפעם פה ב-7 באוקטובר. צריך לחזור אליה.
1 צפייה בגלריה
הטקס במלון כינר גליל, ניתאי מייזלס, רמי דוידיאן, שבת
(צילומים: אדיר וענונו, דובר צה''ל, צילום מסך מהיוטיוב, Shutterstock/ungvar)
"יום העצמאות הוא בדרך כלל ערב חגיגי ומלא גאווה", פתחה את הטקס המאולתר דורית תמיר מקיבוץ מעיין ברוך. "אבל השנה הוא אחר. עלינו לעצור ולהגדיר הכל מחדש. מאז אותה שבת שבה כל אחד מאיתנו ארז כמה פריטים, נעל את ביתו והתפנה בבהילות, השתנו סדרי עולם. מצאנו את עצמנו כאן, ביחד. קיבוצניקים, מושבניקים, עירוניים, חילונים, דתיים, ימנים, שמאלנים. עם ישראל. הגעגועים של כל אחד לבית, לעבודה, לחיים, מציפים את כולנו. השוני וההבדלים בינינו גדולים. אורחות חיים, אמונות, אפילו ההגדרה למושג 'קהילה'. אבל - וזה אבל גדול - גילינו את עצמנו. לקחנו אחריות על החוויה המשותפת הזו וגילינו שיש לנו לב אחד, מחובר. זה נראה בלתי אפשרי לפני שמונה חודשים, והיום עצם החיבור מהווה עבורנו בשורה לימים האלה, וגם לעתיד שלנו.
"הבנו שהיחד שלנו הוא מקור עוצמה. די לנו באויבים מבחוץ שקמים עלינו לכלותנו. חוויית החיים המשותפים נגזרה עלינו, ועלינו מוטלת עכשיו מלאכת החיבור. למדנו לכבד את השוני, לסייע אחד לשני, לחבר בין הקהילות, ובכל יום אנחנו עמלים ליצור פה יחד שהוא בעל ערך. זה חג העצמאות שלי, שלנו, השנה".
ואז התחיל הטקס והם, דווקא הם, היו מלאי תקווה והודיה. מאות מפונים מחאו כפיים ל"ילדי כינר, שצועדים עם דגלי ישראל!". משואה אחת הודלקה לכבוד חיילי צה"ל, אחת לכבוד עובדי המלון המסורים, וכך הוקירו את המילואימניקים שיוצאים מהמלון למילואים, את הקשישים, את הגננות ואנשי החינוך, וכמובן את הקדוש ברוך הוא.
"לא הייתי בוחרת לטלטל כך את חיי, כמובן", כתבה למחרת אחת המפונות בקבוצה שלהם, "אבל אם כל זה לא היה קורה, לעולם לא היינו מתחברים ככה. לא חשבתי שאני, הדוסית מקריית-שמונה, אהיה כזו חברה טובה של נשים מקיבוץ דפנה. אנחנו הרי יודעות מה חשבנו אחת על השנייה... הטקס אתמול היה נקודת שיא בחיי, מאז שמחת תורה. מאחלת לכל עם ישראל ליצור שפה כזו של אחדות כמו אצלנו".
2 לא כתבתי דבר בזמנו על ההפרעות הרבות והבוטות לתפילות יום הכיפורים השנה ברחבי הארץ. זה קרה בכמה מקומות בתל-אביב וגם בגבעתיים, ברמת-השרון, בחיפה ועוד. קיבלתי עדויות אבל העדפתי להתעלם ולא לעשות מהנושא תופעה, ולומר לעצמי שזה קומץ. בדיעבד, אולי טעיתי.
השבוע, שלוש משפחות שכולות ביקשו ממני לא להתעלם מחילול הקודש בבתי העלמין. הן דורשות לגדוע אותו כשהוא קטן. יש מי שמעז להתפרע כשנציגי ממשלה מגיעים. זה קרה בעבר כלפי גולדה, פרס ובנט. השנה זה התפשט. עכשיו זו הממשלה הזו, מחר זו תהיה אחרת. גבול שנפרץ כבר נפרץ. משפחות שכולות התלבטו בשטח אם להגיב או לשתוק, כדי לא להגביר את הבלגן, ובזמן אמת החליטו לשתוק. עכשיו הן רוצות לדבר.
כך מספרת למשל עדי כהן-מייזלס, אחותו של ניתאי מייזלס שנפל בקרב בעזה: "ביום הזיכרון חוויתי את אחת החוויות הנוראיות של החיים שלי, אבל לא בגלל שאיבדתי את אחי הקטן. בזמן הטקס, כשעלה שר מסוים לדבר (וזה ממש לא רלוונטי מי הוא) התחילה קבוצת אנשים לצעוק עליו. הייתי המומה. כאב לי בלב, הדופק השתולל והיה קשה לנשום. להפתעתנו השר בחר לדבר על ניתאי שלנו, לספר את סיפור גבורתו. וכל הזמן הזה - צעקות! תתביישו".
טיפול משטרתי, יחד עם גינוי נחרץ של כל ארגוני המחאה, עוד יכולים להפסיק את זה בזמן. תנחומים, עדי, גם על האירוע הזה.
3 בעידן של כל כך הרבה הסחות דעת וכל כך הרבה טיפים לניהול זמן, פרשת השבוע מציגה פילוסופיה מהפכנית מאוד ופשוטה מאוד: את מה שחשוב לכם - פשוט תכניסו ליומן.
זה נשמע פשוט, אבל הרב פרופ' יונתן זקס טוען שזה עיקרון משנה חיים, והוא לומד אותו מתוך פרשת השבוע, פרשת "אמור", שמפרטת את החגים והמועדים השונים: השבת, פסח, סוכות, שבועות, ספירת העומר, ראש השנה ויום כיפור. מעגל השנה שנמצא עד היום בתוך היומן שלנו בסלולרי, ניתן לנו במדבר לפני אלפי שנים ונשמר מאז בקפידה.
הדבר היקר ביותר שיש לנו בעולם הזה הוא זמן, והשאלה איך אנחנו מנהלים אותו היא לא טכנית, היא הכי מהותית שיש. מי שמנסה רק להכין רשימת מטלות ארוכה, יגלה שלא יצליח לעשות דברים רבים שרצה. מי שישבץ את הדברים ביומן, ויקדיש מראש זמן מוגדר לכל משימה, יצליח להגיע למשימות החשובות לו.
זה מה שהפרשה עושה, כשהיא פורסת בפנינו את לוח השנה העברי: היא מודיעה לנו מראש שעלינו להקצות זמן לדברים מקודשים. לנוח פעם בשבוע ולהפסיק את מרוץ העבודה, הכסף והזמינות בשבת. לעצור פעם בשנה ולעסוק בסליחה ובמחילה ביום כיפור, כדי להתחיל מחדש. להפסיק הכל ולדבר על חירות ויציאת מצרים ועל הסיפור המשותף שלנו, בחג הפסח. לקבל מחדש את התורה ואת המחויבות לעשרת הדיברות, בחג השבועות. בשטף החיים, היא מכריחה אותנו לעסוק במשמעות. לגעת בחשוב ולא רק בדחוף.
ויש פה עוד קומה: הפרשה מסנכרנת את היומנים של כולנו. האומה כולה שותפה לסיפור הזה. הזמן הכי יקר הוא הזמן המשותף. אפשר להעביר 120 שנה בעולם ורק להגיד שחירות זה חשוב וגם מנוחה וגם מסורת. זה לא מספיק לדעת ולומר, צריך לחוות ולעשות.
החברה המערבית, מאבחן הרב זקס, לא תמיד מנצלת נכון את הזמן. הטכנולוגיה, היום גם ה-AI, עובדת בשבילנו ומותירה לנו זמן. האם הוא מוקדש לדברים בעלי משמעות? האם אנחנו הופכים ערכים גדולים לתזכורת קטנה ביומן?
נקודה למחשבה לשבת הקרובה. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "כשחילצתי עוד ועוד צעירים מהמסיבה ברכב שלי, חיפשתי בעיניים שלי אחים. בכל גיחה הרגשתי שאלוקים איתי ושאני מחפש בני משפחה שלי. הלוואי שנצליח לשמר את התחושה הזו" (רמי דוידיאן ממושב פטיש, מדליק משואה, שהציל את חייהם של עשרות צעירים מהמסיבה בנובה)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
