בעוד יומיים, חמישה או עשרה, יציג בני גנץ את כתב האישום שלו נגד הממשלה שבה הוא חבר. לא שוחחתי על כך עם יו"ר המחנה הממלכתי, או עם אנשיו. לא צריך הרבה כדי להבין שמהלך כזה הוא בלתי נמנע. גנץ, יחד עם איזנקוט וגדעון סער, הצטרפו לממשלה ללא תיקים, למעשה ללא תנאים – לבד מהשפעה. נתניהו ושלוחיו המרובים היו מרוסנים, ובעצם מפוחדים וחיוורים. הם היו אחראים לאסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה. ובכל זאת, נתניהו נכנס לשותפות הזו בחשש כבד; הוא הבין שההצטרפות היא פצצה מושהית. יום אחד תבוא פרישה, ואחריה יעופו הרסיסים.
אלה היו ימים של תום טרגי. כאשר גנץ החליט להצטרף, ארה"ב תמכה בישראל לחלוטין; הנשיא ביידן אמר לחיזבאללה ולאיראן Don't, ושיגר שתי נושאות מטוסים. בציבור ניכרה התרוממות רוח ותחושת אחדות מטרה. היה צריך להסיר מיידית איום רצחני, המוני, נגד דרום הארץ. הלגיטימציה של ישראל להפלת משטר חמאס ברחבי העולם הייתה כמעט מוחלטת. נשיא צרפת טס לישראל והציע להקים קואליציה בינלאומית נגד חמאס. בקרב הכוחות הלוחמים התפשטה הדרישה המתבקשת: לשים את חילוקי הדעות השבטיים בצד. להתמקד באויב, שרוצה לפגוע בכולנו.
לעיתים, מלחמות גורמות לאומות ולמנהיגיהן להזדכך אל הגדולה. כך קרה לצ'רצ'יל והבריטים. בהתחלה, כך קרה לאוקראינה וזלנסקי. אך מלחמות גם יכולות לחשוף את החולשות העמוקות של מדינה; אם לא להכריע אותה, לרסק את יסודות שלטונה. רוסיה הצארית לא שרדה את מלחמת העולם הראשונה, ולא בגלל שנכבשה בידי הגרמנים. בארה"ב, מלחמות עיראק ואפגניסטן הניעו תהליכים שיביאו לבסוף להיחלשותה של ארה"ב בעולם, פחד מצמית משימוש בכוח, משבר כלכלי, עלייה של פופוליזם, וגם מזרח תיכון חדש – רווי בדאעש, חמאס, חיזבאללה, ואיראן חזקה מתמיד.
גנץ ואיזנקוט השפיעו ללא ספק על המלחמה. הם סייעו למנוע את מתקפת המנע על חיזבאללה שמערכת הביטחון ושר הביטחון ניסו לקדם בלילה הדרמטי של 11 באוקטובר. הם דחקו לעסקת השבת החטופים הראשונה, אם צריך בצעקות חוזרות ונשנות על נתניהו. הם ניסו לקדם עסקת חטופים בשבועות האחרונים. השניים סיכלו שוב ושוב יוזמות מסוכנות, ושימשו כבקרים מקצועיים, מנוסים, על הצעות צה"ל. הצטרפותם לממשלת נתניהו לא נבעה מתוכנית אסטרטגית לכייס קולות מהליכוד (אף שכך קרה, לפחות בתחילה); הם הודיעו לצוותים שלהם שיעשו זאת גם אם זה הצעד האחרון שלהם בפוליטיקה. זה לא היה מובן מאליו.
אילו אהוד ברק היה חושב כמוהם, כאשר בנימין נתניהו הציע לו ברגע האחרון להצטרף לממשלה ב-1999, הוא לא היה נבחר לראשות הממשלה. אילו אריאל שרון היה נוהג כמוהם, ומצטרף לממשלת ברק עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, ייתכן שהוא לא היה מגיע לראשות הממשלה. לברק ושרון היה חשוב, הכי חשוב, לנצח. "ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד", אומר משפט הספורט האמריקאי. מועמדות לראשות הממשלה דורשת סוג של מגלומניה: רק אני יכול לשמש בתפקיד הזה ולהצליח. האינטרס הראשון של המדינה הוא שהממשלה תיפול, ואני אהיה ראש ממשלה. פעם היו קוראים לזה "קילר אינסטינקט".
לאור מתקפת הרצח של חמאס, גנץ לא בחר במגלומניה. הוא בחר בפילנתרופיה. לתרום ככל יכולתו וניסיונו. בהתחלה, נתניהו התנהג יפה; כינס קבינט מלחמה בקביעות, התייעץ, ידע לשנות את דעתו. אך ככל שהחודשים חלפו, נתניהו הבין שגנץ ואיזנקוט לא מתרסקים בסקרים, מחד; ומצד שני, יש סיכוי שיצליח להדליק מחדש את מדורת הטינה השבטית. האבק נוקה ממכונת הרעל, והיא הופעלה שוב.
לכאורה, לא היה טבעי מזה. בסופו של דבר, נתניהו ידע שגנץ הוא יריבו לראשות הממשלה. לעומתו, סמוטריץ' ובן גביר הם בעלי ברית טבעיים. בלי גנץ, נתניהו חוזר למצב הטבעי שלו. בלי הימין הקיצוני, הקריירה של ביבי נגמרה. הבחירה הייתה קלה: נתניהו בחר בימין הקיצוני. כל החלטה שהוא קיבל בחודשים האחרונים התאימה בול לשמשון ויובב, בצלאל ואיתמר. מידת ההשפעה של גנץ ואיזנקוט הלכה ופחתה; נתניהו החל במחול המניפולציות, השקרים הקטנים, השקרים הגדולים וההשפלות. זו הדרך שבה ריסק כל בכיר בליכוד בעבר. זו הדרך שבה המאיס את עצמו על כל נשיא אמריקאי מכהן, דמוקרטי או רפובליקני. נתניהו, כמו שנאמר על משפחת המלוכה הצרפתית, לא שכח דבר ולא למד דבר.
ישראל, בכל מקרה, לא הזדככה אל הגדולה. יש בה את הגבורה וחירוף הנפש של הלוחמים; הטור הזה יורד לדפוס עם ההודעות על נפילתם של לוחמי גדוד 202 של הצנחנים, רועי בית יעקב, גילעד אריה בוים, דניאל חמו, אילן כהן ובצלאל דוד שעשוע. לצד ההקרבה הקבועה של חיילים ומפקדים, אנחנו חוזים בחברה הישראלית במלוא כיעורה. משפחות חטופים שחשות צינה ודחייה מהממשלה, וסופגות קללות ואלימות כי הן מפגינות לשחרור יקיריהן. תחושת נטישה של המדינה, בקרב תושבי הצפון וגם בדרום. המשך התרגילים הפוליטיים והקרקס על שם טלי גוטליב ורוב הח"כים בליכוד. ישראל איננה מזדככת. היא נעכרת.
זה לא היה חייב להיות כך. נתניהו היה יכול לפנות למרכז הישראלי. לגלות אחריות אמיתית. לדחות כל הקצאת כסף קואליציוני. להיפגש עם משפחות חטופים ונרצחים. שתי משפחות ביום. "תהיה גבר, תשפיל את עצמך", אמרו ב"גשש החיוור". על אותו משקל, להיות מנהיג, לקחת על עצמו את הצער, הכאב והאחריות. להבין שזמנו קצוב, ועליו להציל את מה שניתן. הוא היה יכול להודיע שהוא מתנתק מהפוליטיקה של קצוות, ולנסות לפתות את יאיר לפיד להצטרף. להתראיין בפתיחות, בעברית, ולענות על שאלות. להשתמש במלחמה כמנוף לשיפור היחסים בין ערבים ליהודים, בפרט לאור מספר הנרצחים הלא-יהודים, וגילויי השותפות והגבורה ב-7 באוקטובר. לא כל משבר הוא הזדמנות, בניגוד לקלישאה. אבל בעת החירום הגדולה שנכפתה על ישראל, היו גילויים רבים של יופי ושיתוף פעולה וכוח עצום. נתניהו לא הצליח למנף שום דבר מזה, והוא גם לא ניסה. האוראטור הגדול ביותר שיצא מישראל מאז אבא אבן לא טרח אפילו לנאום נאום אחד באנגלית, שלם, כולו על החטופים. האיש שנסע עד לעצרת האו"ם בניו-יורק עם ציור מטופש של פצצה (כן, זה היה מטופש), לא ידע להחזיק בראיון תמונה של חטופה אחת.
אין תוכנית, ולא תהיה / האיש החזק בממשלה הזו, יודו גם במחנה הממלכתי, הוא יואב גלנט. השבוע, לכמה שעות, בנימין נתניהו הציע "תרגיל מבריק" – כך כינו זאת הכתבים הפוליטיים – לחוק גיוס חדש. התחכמות בסגנון טוויטר; פלפול ילדותי. הוא יביא את החוק של בנט-לפיד.
רק שהחוק ההוא היה ממילא אמור להיות זמני. וגם, נו, קרה משהו מאז. האירוע הזה בדרום, שנתניהו מקפיד לא לקבל על עצמו אחריות על אודותיו. הצבא זקוק לחיילים, באמת. צה"ל לא בנוי כרגע להגן על מדינת ישראל מפשיטה מהירה על גבולותיה הארוכים. הדרג המדיני הוזהר על כך בחודשים האחרונים. הוא לא ערוך לעידן של מלחמה ארוכה, מתמשכת. חסרים לו לוחמים. התרגיל המבריק של נתניהו שרד רק בטוויטר, וגם שם – לשעתיים. העידן של הבלופים והישראבלופים נגמר.
לנתניהו היו אלף תרגילים מבריקים בקריירה שלו. יחד איתו, אומה שלמה נהגה לרמות את עצמה. הכיבוש הפך ל"ניהול הסכסוך" או "צמצום הסכסוך", חמאס הפך ל"אינטרס הישראלי להפריד בין עזה לגדה", המבצעים הצבאיים היו כולם "הצלחות אדירות", האויבים שלנו היו "מורתעים", צה"ל היה בלתי מנוצח ועוד ועוד. בסופם של כל התרגילים המבריקים והשקרים, ניצב מצבנו כיום: אחרי רצח המוני של ישראלים, עם צפון מופצץ ומפונה, ועם חמאס שמחזיק ב-132 חטופים ומסרב לעסקה.
באותו יום ששיגר את התרגיל המבריק שלו, ביבי גם הודיע שאין מה לדבר על "היום שאחרי" בעזה. כל הדרג המקצועי במערכת הביטחון סבור שמדובר בדיון הכרחי. לוחמי צה"ל מסכנים את חייהם ולעיתים מחרפים נפשם כדי לכבוש שכונות שכבר כבשו. אבל נתניהו, בביטול, לא מוכן לדון בכך לפני שחמאס יובס. מהי בדיוק ההגדרה ל"הבסת חמאס"? אני מניח שהיא איננה קשורה למדד אמפירי, אלא לתאריך: הבסתו תוכרז, מבחינת נתניהו, קרוב לבחירות 2026.
חוק גיוס שהוא תרגיל, ו"הבסת חמאס" שאיננה מוגדרת, והיא גם בלוף. מה עשה שר הביטחון גלנט? דרס את התרגילים האלה בנאום קצר, בקצב סטקטו, של 7 דקות וכמה שניות. מהתרגיל לא נשאר כלום, וגלנט, כמו גלנט, גם הסתער לשטח האויב ועימת את ראש הממשלה עם הנוסחה הסודית שהולכת ונרקמת: כיבוש מלא-מלא ברצועת עזה. האמירה של שר הביטחון שלא יסכים לממשל צבאי מלא בעזה הורסת את התקוות שהלכו ונבנו בימין הקיצוני; שעוד רגע הם יצליחו לכפות על נתניהו את הקמת בית המושל הישראלי של העיר עזה, ולאחר מכן – הדרך פתוחה בפני גוש קטיף המחודש. בראשית נובמבר 2023, אמר נתניהו בדיוק את הדברים שגלנט ביקש שיאמר השבוע: "איננו רוצים לשלוט או לכבוש את עזה, ואין לנו רצון לנהל אותה", בראיון ל"פוקס ניוז". אך מי שמנהל את סדרי העדיפויות של נתניהו הם בן גביר וסמוטריץ'. הם מכתיבים קו אחר.
בלי מערכת הביטחון זה לא ילך, וגלנט הודיע שמערכת הביטחון לא תשתף פעולה. הוא למעשה שיגר עוד טיל ללב הקואליציה: אם נתניהו רוצה ממשל צבאי ברצועה, תהיה לו בעיה קשה עם הציבור, חלק מהליכוד, וכמובן העולם. אם איננו רוצה, הגבירים סמוטריץ' ובן גביר יבינו שהוא לא יכול לספק את הסחורה.
לפני 14 חודשים, גלנט נשא נאום שהוביל לפיטוריו ולבסוף לבלימת ההפיכה המשפטית. השבוע הוא הטיח בנתניהו שהוא מוליך את ישראל להמשך שליטת חמאס ברצועה – או ממשל צבאי מחודש על שני מיליון פלסטינים, והטיל על זה וטו. זה לא מובן מאליו. אם אתם רוצים להבין למה, תדמיינו שנתניהו היה ממנה בשעתו את המועמד השני למשרד הביטחון, אבי דיכטר. ממערכת המשפט היו נותרות רק גחלים רטובות, מדיניות הביטחון הייתה מוכתבת בידי יאיר נתניהו ובחאן-יונס היה קם כבר "מאחז חקלאי".
אך קרה דבר חשוב יותר בגלל הצהרת גלנט. נפתח דיון ציבורי על ה"יום שאחרי", מה זה "לנצח" ומה התוחלת בפעולות צה"ל ברצועה. הציבור שמע מכלי ראשון שהמלחמה משותקת בגלל סרבנותו של נתניהו לדון בעתיד הרצועה.
דווקא כאן, צריך וראוי לשבור מוסכמות. הראשונה שבהן היא שישראל יכולה בכלל לתכנן או לכפות את עתיד עזה. רק כיבוש צבאי מלא של הרצועה ייתן לכאורה שליטה גמורה לישראל; אך מערכת הביטחון כולה סבורה שזה פתרון אסוני, שתוצאתו תהיה דומה לרצועת הביטחון בלבנון, על ספידים. חריג אחד לכך הוא מזכירו הצבאי המיועד של ראש הממשלה אלוף רומן גופמן שכתב מסמך התומך בכך.
האם מישהו בחברה הפלסטינית, בעולם הערבי, או במערב יקנה "תוכנית יום שאחרי" שתנוסח במשרד ראש הממשלה הישראלי, או במשרד הביטחון? כמובן שלא. רק ארה"ב, המדינות הערביות, הרשות הפלסטינית והקהילה הבינלאומית יכולות להציע תוכנית כזו. כל תוכנית שישראל תציע תיפסל מיד, מתוקף זהות המציעה. הנשיא והגנרל דווייט אייזנהאואר העיר פעם כי הוא למד בחייו כי "תוכניות הן חסרות ערך, אבל תכנון הוא הכל". ישראל לא יכולה להכתיב תוצאה, אבל היא יכולה לתכנן, ולנסות לנווט אותה באמצעות בעלות בריתה. בשקט. מיותר לציין שגם את זה נתניהו לא עושה, ואפילו ההפך: הוא מביך בפומבי את איחוד האמירויות, מצרים ומדינות אחרות באמצעות הצגתן כמשת"פיות למלחמתה של ישראל.
אם לנתניהו היה חזון כלשהו למלחמה, הוא היה מציע עוד בראשית המלחמה הצעה סדורה. כזו שאומרת בערך כך: נכבוש את הרצועה, כולל ממשל צבאי, נדאג בעצמנו למזון ולצורכי הפלסטינים בשילוב הקהילה הבינלאומית (זו המשמעות של ממשל צבאי, לתוהים), במקביל נפנה למועצת הביטחון, כדי שיוקם משטר בינלאומי/ערבי/פלסטיני ברצועה לפי תנאים מסוימים בכל אזור שישוחרר בידי צה"ל. בתנאי שיהיה פירוז. כך נעביר מיד את המפתחות של הרצועה לכוח חמוש אחר, ונשמור לעצמנו את הזכות הביטחונית להכות בחמאס אם ירים את ראשו.
להצעה הזו יש הרבה יותר היגיון מאשר לנסות לכפות על הרש"פ כניסה לרצועה, עניין שאבו-מאזן מסתייג ממנו עמוקות ("על גבי טנק ישראלי"). אך הנה העניין: מהלך כפי שתיארתי היה מצריך יכולת דיפלומטית ענפה, מגע צמוד עם ארה"ב, פעולה בתחילת המלחמה ולא בסופה, ועידות בינלאומיות, התחשבות במצב ההומניטרי הקשה של תושבי הרצועה, מתן ערובות שכיבוש זמני לא יהפוך לקבוע ובעיקר הבטחה שהוא חלק ממהלך מדיני להקמת מדינה פלסטינית. כל זה מסוכן פוליטית ומצריך יכולת דיפלומטית. האשראי שניתן לישראל, זה שהיה מאפשר לגייס את ארה"ב למהלך כזה בתחילת המלחמה, נגמר. במילים אחרות: מדובר בשורה של צעדים שנתניהו לא יכול או מסוגל לעשות.
