חמישה צנחנים נהרגו שלשום בג'באליה מירי של כוחותינו. מוות מיותר, מטריף את הדעת, שמתרחש לעיתים קרובות מדי במלחמה הזאת. נכון ליום רביעי בשש בערב, מועד מסיבת העיתונאים שמכנס יואב גלנט, מותם טרם הותר לפרסום. בלית ברירה, הכתבים מדווחים על "קרבות עזים בג'באליה". הם לא מדווחים קרבות בין מי למי.
גלנט, לבוש שחורים, נכנס לחדר בצעד נמרץ, ממוקד במשימה שלו. הוא קורא את הטקסט שהכין מראש, משפטים קצרים ונחרצים, משוגרים כמו טיל אל מטרת אויב. אחר כך הוא חוזר עליהם שוב ושוב, מילה במילה. "אינני מאשים איש", אומר גלנט בתשובה לשאלת עיתונאי, אבל אף אחד בחדר לא מתבלבל, אפילו לא הכתבים מערוצי נתניהו. אני מתקשה להשתחרר מההרגשה שכבר היינו במעמד הזה: לפני 25 שנה, ב-1999, יצחק מרדכי – כמו גלנט, אלוף במיל'; כמו גלנט, שר ביטחון שפוטר – נתן נוקאאוט לנתניהו בעימות בחירות בטלוויזיה. השידור סלל את הדרך לבחירתו של אהוד ברק לראש ממשלה.
אבל אז לא היינו בעיצומה של מלחמה שהולכת ומסתבכת, מלחמת אין מוצא.
יש כמה רבדים לעימות הנוכחי, וכולם דרמטיים. הרובד הראשון אישי: הוא טעון בטינה הדדית, באופי חשדני של השניים, במשקעים אישיים מהעבר ובמשקעים אישיים מההווה.
הרובד השני אסטרטגי: גלנט מבקש לבנות בעזה מסגרת שלטונית שישראל יכולה לחיות איתה. רקטות ישוגרו מפעם לפעם, גם ארגוני טרור יהיו, אבל הם יפעלו במחתרת, מול שלטון עוין ופשיטות של צה"ל. עזה תחת שלטון פלסטיני מקומי, מחובר לרמאללה, הוא בעיניו הרע במיעוטו.
נתניהו רואה בכל גוף פלסטיני מזימה שסופה טרור. חמאסטן, פתחסטן, דחלניסטן – כולם זהים, כולם נאצים. אירועי 7 באוקטובר לא שינו את הגישה הבסיסית שלו – רק הקצינו אותה. חמאס עדיין עדיף בעיניו, כי בניגוד לפתח ולרשות, הוא לא מאיים על מעמד ישראל במוסדות בינלאומיים.
לכאורה, ארבע אפשרויות, ואף לא אחת מהן מלבבת: או שלטון חמאס; או שלטון מקומי; או אנרכיה נוסח סומליה; או שובו של הממשל הצבאי הישראלי. גלנט בוחר במקומיים; נתניהו בוחר בממשל צבאי ובחזרה לעזה. כל אחד ובחירתו.
אבל בכך לא מסתכם הפער. נתניהו לא רוצה או לא יכול להציג את הבחירה שלו לציבור: השיבה לעזה היא שאיפתם הגלויה של סמוטריץ' ושל בן גביר, אבל היא מנוגדת לציפיות של רוב הישראלים, גם רוב בוחרי הימין. לא לכך הם פיללו כשקיבלו צו 8; לא על כך הם חלמו כשהסיעו את בניהם ואת בנותיהם לשטחי הכינוס. ניצחון מוחלט כן; חיסול חמאס כן; עם כל החרבו-דרבו החלול שנשפך עליהם מסרטוני נתניהו הם יכולים לחיות, אבל ממשל צבאי בנוסייראת? בשאטי? הבן שלי הגיבור אחראי על הביוב בג'באליה? לא בבית ספרנו.
לא נכון שלנתניהו לא היה חזון לגבי היום שאחרי. טעיתי בו. היה לו חזון, אבל הוא לא היה מוכן להציג אותו ברבים. לכן מנע החלטה ומנע אפילו דיון והפיץ המון שקרים בדרך על כל מיני התארגנויות בינלאומיות לניהול עזה שלא היו ולא נבראו. מי שייחס לו דחיינות כרונית, צדק, אבל במקרה הזה הדחיינות לא הייתה העיקר. נתניהו רצה שנתגלגל אל השיבה לעזה, כאילו נתגלגל, לא בכוונת מכוון – בתוקף הנסיבות. אין אסטרטגיית יציאה כי אין יציאה. גלנט חשף שלשום את הבלוף ועשה בכך שירות ענק לציבור. נתניהו, שמיהר להגיב, לא הכחיש. הוא הבין שאת השד הזה הוא לא יוכל להכניס חזרה לבקבוק.
הרובד השלישי הוא האשמה. מ-7 באוקטובר מטיל נתניהו את האחריות לכשל הנורא על כתפי מערכת הביטחון – המטה הכללי, פיקוד דרום, מערכת המודיעין, השב"כ. ההצבעה שלו על הצבא מוצדקת; ההתנערות האישית שלו מקבלת אחריות היא מזעזעת. היא חמורה במיוחד כשהדיון עובר לשאלה מה עשתה מדינת ישראל מאז 7 באוקטובר. נתניהו הציב בפני צה"ל מטרות שאינן בנות השגה, בוודאי לא במהלך סדור של לחימה. זה היה מכוון, כרוניקה של כישלון ידוע מראש. עכשיו, כשברור לכל שאף אחת מהמטרות לא הושגה, הוא מתגולל על הצבא.
לא אנחנו אשמים, אתה אשם, כך עולה מדברים שאני שומע במערכת הצבאית, וכך עולה מדברי גלנט שלשום. אין במלחמה הזאת ניצחון מוחלט. זה שקר. הסירוב לבנות מציאות ליום שאחרי לא רק מחבל בעתיד – הוא משבש את הלחימה בהווה. חמאס ממלא את הוואקום שנוצר. הנוכחות שלו מתבטאת לא רק בשליטה בחלוקת המזון ובסיוע ההומניטרי, אלא גם בחידוש ירי הרקטות ותקריות האש עם חיילי צה"ל. נתניהו מחבל שיטתית במאמץ המלחמתי ובהשגת מטרות המלחמה. דמם של הלוחמים על ידיו; דמם של החטופים על ידיו.
כתב האישום הזה איננו מסמך משפטי, אבל ציבורית הוא חמור יותר מכל מה שנטען בתיקי 1000, 2000 ו-4000. המניע, אומר גלנט, לא נקי משיקולים אישיים ופוליטיים. כשההאשמה הזאת באה מפי שר ביטחון מכהן, היא קשה שבעתיים.
נתניהו משיב לטענות האלה בשתי מילים: "בלי תירוצים". רוצה לומר: אתה, גלנט, ואתם, הרמטכ"ל ואלופי המטה הכללי, כושלים בביצוע המשימה שהוטלה עליכם. בצר לכם אתם מחפשים אותי. אתם הכישלון; אני הקורבן.
הוא מנוע מלתקוף את הצבא ישירות: הצבא קדוש. אבל אחרים – סמוטריץ', בן גביר, הביביסטים – עושים את העבודה בשבילו.
נתניהו מול כולם
הרובד הרביעי נוגע למשחקי הכוח בתהליך קבלת ההחלטות. בתחילת המלחמה היה גלנט מבודד בקבינט החירום. ההצעה שלו לתקוף בלבנון ב-11 באוקטובר נתמכה על ידי ראשי זרועות הביטחון אבל התקבלה בהתנגדות עזה בקבינט. נתניהו מצא דרכים להבהיר לאנשי הצבא שגלנט לא רלוונטי. הוא בודד אותו וניטרל אותו. המשקעים האישיים מהעבר בינו לבין גנץ ואיזנקוט תרמו את שלהם. לפעמים נדמה היה שגלנט פורק את תסכוליו ברטוריקה לוחמנית שיוצרת ציפיות חסרות שחר. סינוואר לא שמע את רעש זחלי הטנקים במנהרה שהתנחל בה, ואם שמע, עבר דירה.
גלנט כבר לא מבודד. הוא ידע ליישר קו עם איזנקוט, גנץ ודרעי. בקבינט החירום נוצרה קואליציה. היא עברה מבחן משמעותי בדיון האחרון על עסקת החטופים. הפעם גלנט הצטרף לאיזנקוט, לגנץ ולדרעי בדרישה למצות את הסיכוי לעסקה. הרמטכ"ל וראש השב"כ תמכו. דרמר השתכנע ותמך. נתניהו מצא את עצמו בעמדה השנואה עליו – יחיד מול כולם. הטענה שלו, שהוא עושה הכל כדי לקדם עסקה לשחרור החטופים, ספגה מכה קשה. גם כאן העמימות התנפצה. הוא נחשף, שלא בטובתו.
שיתוף הפעולה בקבינט מקרין גם על הפעולה ברפיח. גנץ ואיזנקוט חותרים לפעולה מוגבלת, מהלך צבאי שבמרכזו השליטה במעבר ובציר פילדלפי. העברת האוכלוסייה צריכה להיעשות בזהירות מרבית ועם מינימום נפגעים. העיניים נשואות לוושינגטון ולקהיר – מקסימום תיאום, מינימום חיכוך. גלנט בחר ללכת באותה דרך. גם הצבא. נתניהו לא שם.
הצבא יותר מפוכח עכשיו. יצר הנקם שפיעם בלוחמים – גם בחברי הקבינט – בהתקפה על צפון הרצועה, פחות ניכר. האשליה שפיעמה בכולם ערב הכניסה לחאן-יונס, שהנה, בתוך שעות, אנחנו מחסלים את סינוואר, לא מלווה אותם בדרך לרפיח. אף על פי כן, ספק גדול אם יצליחו לעצור. למלחמה יש כוח משלה: היא מתגלגלת. כך היה בלבנון; כך גם בעזה. כשלחברי הקבינט אין אמון בראש הממשלה, ולראש הממשלה אין אמון בהם, מה יעשו הלוחמים בשטח, מה ירגישו המשפחות בעורף. תדע כל אם עברייה בידי מי היא מפקידה את בניה.
כשהנשיא מפטפט
סיפור האמברגו שהטיל ממשל ביידן על אספקת נשק לישראל, גם מדאיג וגם משעשע. הסיבות לדאגה ברורות: אין צורך לפרט. ההשתלשלות מעוררת חיוך. אם אני מבין נכון, ישראל הוציאה הזמנה לרכש של פצצות לפני זמן רב. מועד האספקה הגיע בעיצומו של הוויכוח על הכניסה של צה"ל לרפיח. ביידן היה תחת אש במפלגה הדמוקרטית. נתניהו התגרה בו. כשביידן שמע על המשלוח, הוא אמר בכעס, נעכב את זה.
בבית הלבן יושבים אנשים רציניים. כשהנשיא אומר משהו, הם מבצעים. אמברגו על אספקת נשק הוא עניין רציני. כשההודעה יוצאת בעיצומה של מלחמה ובעיצומה של מערכת בחירות, כשמדיניות ביידן כלפי ישראל זוכה לגינויים משני צידי הקשת הפוליטית, הוא הופך לציון דרך היסטורי. חייבים לשווק אותו לציבור.
התקיים דיון. היו שאמרו, הנשיא צריך להכריז על כך בנאום מסודר לאומה. ברט מקגורק, הממונה במועצת הביטחון הלאומי על תיאום הפעולות למזרח התיכון, הטיל וטו. עסקת החטופים עמדה לפני הכרעה; גם רפיח. לא צריך לטלטל את הספינה.
ארין ברנט, מגישה בולטת ב-CNN, עמדה לראיין את ביידן. הראיון היה חשוב מאוד לנשיא. הוא עמד לנסוע לוויסקונסין, אחת ממדינות המפתח בבחירות לנשיאות. הייתה לו בשורה גדולה לבוחרים: הוא סיכם עם חברת מיקרוסופט שתשקיע 3.3 מיליארד דולר בהקמת מרכז דאטה בוויסקונסין. המרכז יוקם במקום שבו הבטיח טראמפ, בקדנציה שלו, להקים מפעל בעשרה מיליארד דולר; הבטיח ולא קיים. עשרת אלפים מתושבי המדינה יועסקו במרכז החדש.
ואז דלפה הידיעה על האמברגו. ברנט, בהגינותה, הודיעה לבית הלבן שהיא מתכוונת להציג לנשיא שאלה אחת בעניין האמברגו. ביידן תודרך בחיפזון, ברגע האחרון.
היא שאלה, וביידן, כמנהגו מימים ימימה, פיטפט את עצמו לדעת. פרצה מהומת עולם. הלובי היהודי התעורר. חברי קונגרס משתי המפלגות ביקרו את הנשיא: הדמוקרטים בנימוס, הרפובליקנים בתוקפנות. מתנגדי ישראל שיבחו אותו, ודרשו עוד. טראמפ האשים אותו בנטישת ישראל. "ניו יורק פוסט", טבלואיד רפובליקני, האשים אותו בבגידה. הפרשנים פירשנו, עם עין אחת להיסטוריה ועין שנייה לבחירות. איש לא התעניין יותר בידיעה על השקעת המיליארדים בוויסקונסין. היא מתה בלידתה.
ערב יום העצמאות שלח ביידן ברכה חמה לנשיא הרצוג. חגה של ישראל הוא גם החג שלו. הוא רצה לתת לאהבה שלו לישראל ביטויים נוספים. בבית הלבן הציעו לו להתאפק: אנשים לא יבינו.
בסוף הוא חטף מכולם: מתומכי ישראל על שמנע ממנה נשק; ממתנגדי ישראל על שלא מנע מספיק; מהישראלים על שפגע בנו בשעת צרה. על ישראל הוא לא השפיע: צה"ל יצא בכל זאת למהלך ברפיח; אמנם, בינתיים, מהלך מוגבל. הבית הלבן נותר בלי תוכנית ובלי מסר. כמו שלנו אין מושג, גם להם אין מושג. היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן יגיע לאזור בשבוע הבא: עכשיו תורו לעשות את הסבב.
ביידן מאוד ישמח אם ישראל תהרוג את סינוואר. כל מה שהוא ביקש הוא לחוס על חייהם של מאות אלפי עקורים בעזה ולהתחשב באילוצים שלו בבית. יצאה פדיחה.
התפרעותם, אומנותם
"החסינים מעונש: איך קיצונים השתלטו על מדינת ישראל", זה שמה המרעיש של כתבת תחקיר ענקית שפורסמה בגיליון "הניו יורק טיימס" אתמול. שניים חתומים על הכתבה: רונן ברגמן ומארק מאזלי. ברגמן, איש "ידיעות אחרונות", קיבל לאחרונה פרס פוליצר על סיקור המלחמה עבור העיתון האמריקאי.
בכתבה מצוטט מכתב שכתב אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס לממונים עליו לפני חודשיים, בעיצומה של המלחמה בעזה. הנושא הוא הפרות חוק בידי יהודים באיו"ש. "אין דין ואין דיין", קובע האלוף. הוא מדווח על עלייה רבתי בהקמת מבנים בלתי חוקיים ופלישות למקרקעין בזמן המלחמה. הוקמו מאחזים חדשים והורחבו מאחזים בלתי חוקיים. "במקביל צומצמה עד כדי נעלמה האכיפה כלפי הבנייה הישראלית הבלתי חוקית".
מינהלת ההתיישבות, גוף בשליטתו של סמוטריץ', "נמנעת מלאשר הליכי אכיפה כלפי הבנייה הבלתי חוקית הישראלית. בד בבד היא מאשרת באופן קבוע את תוכנית האכיפה כלפי הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית במלואה". המינהלת מונעת אכיפה אפילו במקרים שבהם המדינה התחייבה בפני בתי משפט לאכוף את החוק. "להרחבת הבנייה הבלתי-חוקית יש ממד של פגיעה בביטחון", קובע האלוף.
התיאור לא צריך להפתיע את הקורא הישראלי. 50 שנה ויותר המדינה מאפשרת ולרוב גם מממנת פעילות התנחלותית בשטחים שאיננה חוקית – לא לפי החוק הבינלאומי ולא לפי חוקי ישראל. הפעילות התעצמה ברגע שסמוטריץ' ובן גביר קיבלו את המפתחות לאכיפת החוק בשטח – האחד בכובעו כשר במשרד הביטחון, האחר בכובעו כשר הממונה על המשטרה. שניהם מוכיחים חריצות יתרה באי-אכיפת החוק. התפרעותם, אומנותם.
"הראיונות שעשינו", כותבים ברגמן ומאזלי, "יחד עם מסמכים מסווגים מהחודשים האחרונים, מגלים ממשלה שמנהלת מלחמה נגד עצמה".
העיתונאים עלו על סרט וידיאו שהופק מטעם הגמ"ר (הגנה מרחבית) פיקוד מרכז. הסרטון מתעד מלמעלה ומלמטה את הנוף המרהיב שנשקף מהחוות החקלאיות שהוקמו בשולי הגדה. למתיישבים בחוות אין די נשק ודי ביטחון. צריך לדאוג לביטחונם. מדוע הסרטון לא מזכיר את העובדה שהחוות בלתי חוקיות, הם שאלו את תא"ל אבי בלוט, מפקד אוגדת איו"ש. בלוט הציע להם סיור בחוות. "הן חוקיות", התעקש, לדבריהם. אחר כך הבהיר דובר צבאי שהחוות לא חוקיות, הבטיח לגנוז את הסרטון והתנצל בשם צה"ל. בלוט קודם לאחרונה. הוא יחליף בקרוב את יהודה פוקס בתפקיד אלוף פיקוד מרכז.
לעיתוי הפרסום ב"ניו יורק טיימס" יש חשיבות גדולה. הממצאים סודקים את החומה שחסמה עד היום הטלת סנקציות נגד ישראל בבתי הדין הבינלאומיים בהאג ובמערכות האכיפה בארצות-הברית ובמערב אירופה. ההנחה הייתה שלישראל יש בג"ץ חזק מאוד, מערכת משפט עצמאית, משטרה שדואגת לחוק ולסדר וצבא שמקפיד על החוק. נעשות עבירות, אבל הן נחקרות כדין, והעבריינים מרצים את עונשם. במידה רבה זה היה שקר מוסכם, עבודה בעיניים, אבל בעולם ידעו לחיות איתו. היום, כשישראל חשודה ומוחרמת, קשה הרבה יותר לקבור את העובדות. על ספסל הנאשמים לא יושבים רק נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר. יושבת עליו המדינה כולה.
