קשה לחשוב על קבוצה שזכתה באליפות וקיבלה כל כך הרבה ביקורות כמו מכבי ת"א הנוכחית. לא מלהיבה, לא סוחפת, המאמן חלש, ההגנה חדירה, ההתקפה תלויה בערן זהבי, ההתקפה תלויה בפליסיו מילסון. ובסוף, הקבוצה הזאת הבטיחה מעשית את האליפות שלושה מחזורים לסיום, עם ניצחון חוץ על היריבה הכי גדולה שלה.
את כל הביקורות הללו אפשר להדוף בקלות. אם רובי קין מאמן חלש, אז השחקנים התעלו על עצמם וצריך להגיד להם כל הכבוד. אם הסגל חלש, אז קין מאמן מושלם. לקח סגל לא ראוי, וזכה איתו באליפות. הציפיות ממכבי ת"א הן שהיא תיקח אליפות, לא תספוג שערים ותאכיל את היריבות שלה בחמישיות ושישיות בכל מחזור. אחרי שלוש שנים בלי אליפות, אלה ציפיות לא ריאליות. אי-אפשר להפוך קבוצה מהמקום השלישי לאלופה נוצצת ודורסת תוך עונה, גם אם התקציב שלה הוא הגדול בליגה.
לכך יש להוסיף את העובדה שאין מה לעשות, כל אליפות של מכבי ת"א תלווה בחמיצות מסוימת. מכבי ת"א היא לא מכבי חיפה והפועל באר-שבע, קבוצות שהרבה אוהדים ניטרליים מחבבים. היא הרבה יותר שנואה, נתפסת כקבוצה שחצנית עם האף למעלה, מנוהלת על ידי זרים, והיא גם הכי עשירה. מי ירצה להיות בעד קבוצה כזאת? לכן, גם אם הקבוצה הנוכחית של רובי קין הייתה משחקת כמו מנצ'סטר סיטי, עדיין היו צקצוקים. נכון, היה צריך לבנות סגל יותר טוב בכסף הזה - עם זרים יותר משמעותיים. אבל גם בלי זה, מכבי ת"א השיגה את מטרתה המרכזית לעונה זו.
צרות של עשירים
מיץ' גולדהאר עומד לזכות – אולי כבר מחר מול הפועל באר-שבע – באליפות השישית שלו ב-12 השנים האחרונות. מדובר בהישג מרשים עבור כל בעלים של קבוצת כדורגל. נכון, הוא היה יכול להוסיף עוד צלחת או שתיים, אבל גם ככה הפך את מכבי ת"א לאימפריה. כבר לא זוכרים איזה מועדון חבוט הוא היה לפניו, כבר לא זוכרים את ההפסד לשמשון ת"א בגביע המדינה, ארבע שנים בלי ניצחון בדרבי ועשור בלי אליפות. בלי גולדהאר, מכבי ת"א הייתה יכולה להיות עכשיו במצב של היריבה העירונית. אולי לא יורדת ליגה, בטוח שממשיכה לדשדש בסביבות המקום החמישי, ועם הרבה מאוד פנטזיות להחזיר עטרה ליושנה. לחזור להיות "מכבי". להמשיך לחלום על הימים של אבי נימני ואיציק זוהר.
הכסף של גולדהאר היה יכול להשיג קצת יותר, אבל באותה מידה הוא היה יכול להשיג גם פחות. אוהדי מכבי ת"א קיבלו את הבעלים המושלם, לא היו יכולים לחשוב על מישהו יותר טוב בשביל הקבוצה שלהם. גולדהאר התווה למועדון דרך. לפעמים הוא מצליח, לפעמים פחות, אבל הוא תמיד בצמרת, רוב הזמן נאבק על האליפות. הוא אולי לא נותן צ'אנס למאמנים ישראלים, אבל בנה מחלקת נוער מפוארת, שמכרה שחקנים לאירופה במיליוני יורו. רק בעונות האחרונות הוא קוטף את פירות ההשקעה האדירה בנוער. דניאל פרץ, אוסקר גלוך, רוי רביבו ודור תורג'מן - כל אחד מהם כישרון ענק. מכבי ת"א בדרך להפוך להיות סוג של בנפיקה או רד בול זלצבורג, עם מאגר בלתי נגמר של כישרונות בגיל נוער, שעכשיו אנחנו מגלים שהם לא צריכים לעבור בהשאלה ולצבור ניסיון לפני שהם הופכים לשחקנים משמעותיים במכבי. בגיל 19-20 הם כבר שחקני הרכב, זה שינוי ענק מבחינת המועדון.
למכבי ת"א יש כמה ליקויים לתקן בקיץ, אבל אלה צרות של עשירים. להביא שוער, כמה שחקני הגנה, לחזק את ההתקפה בשחקן או שניים - ויש גם את שאלת המאמן. אבל את כל הדברים האלה קל יותר לעשות עם צלחת אליפות ביד, כשיש את הביטחון שבא עם התואר. ההיסטוריה מלמדת שיותר קל לזכות באליפות השנייה ברציפות מאשר בתואר הראשון. גולדהאר יכול להיות רגוע.
