אפילו כשהגיעה לבית החולים כדי ללדת את בנה השני, מיכל לובנוב המשיכה להדחיק. "הרגשתי שהגוף עובד על אוטומט, הראש עובד כמו רובוט", היא מספרת. "הבנתי שאני צריכה להתאושש, צריכה לחזור הביתה, אבל לא היה לי איזשהו תהליך שהוא שמח, כיפי, מרגש, וואו, פרפרים בבטן. לא היה לי את כל זה".
בראיון לפודקאסט "הכותרת" של ynet, סיפרה מיכל על ההיריון והלידה של הבן קאי, בצל העובדה שאביו אלכס מוחזק בשבי חמאס. "היו ימים שאמרתי לעצמי: איך אני אספר אחרי זה לילד שלי, שהיה נורא ללדת אותו? שלא הייתה לי חוויה כיפית? כי הייתה לי חוויה מאוד עצובה ואומללה. למרות הכל, כשהוא יצא ממני לאוויר העולם ושמו אותו עליי, הסתכלתי עליו והדבר הראשון שאמרתי היה: 'תודה לאל ששמרת עליו, ששמרת עליי'. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שאני מבטיחה שאני אעשה הכל כדי להחזיר את אבא הביתה. וכשאני מבטיחה לבנים שלי משהו, אני אהפוך את העולם ואני אגשים את זה".
במשך 18 ימים לא היה ידוע מה עלה בגורלו של אלכס, שעבד בפסטיבל הנובה בזמן שאשתו ובנו הבכור ישבו בממ"ד באשקלון. "לא עלה בדעתי אפילו לרגע שאלכס שלי יכול להיות חטוף, אני חושבת שזאת האופציה האחרונה שאדם יכול לאחל לעצמו. הייתי בטוחה שאקבל שיחה ויגידו לי לבוא לזהות אותו. אני נורא מתביישת בעצמי שאני אומרת את זה, כי אני לא רוצה שהוא יחשוב לרגע שוויתרתי על המחשבה שהוא בחיים, אבל באותם ימים היה מאוד-מאוד קשה להחליט מה אתה מרגיש".
חמישה חודשים חלפו מאז שאלכס נחטף על ידי מחבלי חמאס ועד שמיכל נכנסה לחדר הלידה, אבל במהלך כל התקופה היא בקושי זכרה שהיא בהיריון. "לא הייתה לי לשנייה את האפשרות לשקוע לזה שאני בהיריון, לזה שכואב לי, שיש לי צרבת. ובכל הזמן הזה אני גם צריכה לעשות הכל כדי לשמור על ההיריון שלי תקין. בכל פעם שהייתי בוכה ומתפרקת כעסתי על עצמי ואמרתי 'רגע, אסור לך לבכות, את יכולה לפגוע בעובר, את יכולה לפגוע בעצמך'.
"זה דיסוננס מטורף בין להיות בהיריון, לגדל משהו בתוכך, לבין זה שבעלך חטוף בעזה. לכי תתמודדי, לכי תמצאי את הדרך הנכונה, ואין. נורא להגיד את זה, אבל הייתי צריכה לשרוד את ההיריון, במקום שההיריון יהיה הדבר הכי טוב ושמח בעולם, הכי טהור בעולם. לא משנה מה אני אגיד, אני חושבת שהמוח האנושי לא יכול לתפוס את הצער והכאב שמלווה אותי מאז אותו יום".
לפני חודשיים, ילדה מיכל את בנה השני, והיא מגדלת אותו בסיוע המשפחה. "כל יום אני אומרת תודה שזכיתי בנס הפרטי שלי וקיבלתי את קאי. הבטחתי לו שאני אשמור עליו, אגן עליו ואהיה אמא לביאה יותר מתמיד. עד היום אני אומרת לשני הבנים שאני אהיה האמא הכי לביאה שהם יכירו ואעשה כל מה שאני יכולה כדי שהם יגדלו לעולם טוב יותר".
גם עם אלכס, היא מספרת, היא מדברת בראשה כבר יותר משבעה חודשים, בעיקר מתנצלת. "אני מבקשת ממנו הרבה סליחה. אם אי פעם עשיתי משהו שפגע בו או אם לא הייתי מספיק טובה. הרבה פעמים אני אומרת לעצמי 'למה את עושה את זה? הוא לא פה באמת להקשיב ולענות לך'".
בינתיים, למרות שהיא מנסה להתנחם בילדיה, הכאב לא מרפה. "זה באמת סבל לא אנושי", היא מודה. "אני לא מאחלת את זה לאף אחד. ולמרות שזה קצת אנוכי להגיד, כואב לי לראות שהחיים ממשיכים ורק אצלי לא. אני גם כל הזמן שואלת את עצמי 'למה זה קרה לי?' למרות שאנשים גדולים ובעלי ניסיון וחכמים שאני אוהבת להקשיב להם אומרים לי: 'אל תשאלי למה, זה לא ייתן לך כלום'. אבל כן, אני מודה, זה מאוד מאוד כואב לי".
