קיים אבל עצום בישראל על 1,500 קורבנות המתקפה הברברית של חמאס. משפחותיהם של 128 החטופים המוחזקים עדיין במנהרות הטרור של חמאס חיות בפחד מתמיד לגורל יקיריהן, ביניהם בני שגיא בן ה-35. עשרות מהן אינן יכולות להתאבל כראוי על יקיריהם שנרצחו, וגופותיהם עדיין מוחזקות בידי חמאס. לצער כולנו, בסוף השבוע שעבר הצטרפו עוד משפחות לקבוצת השכול הזאת.
החברה הישראלית - מלבד השוליים הפוליטיים הקיצוניים שלה - עדיין נמצאת בהלם מהכישלון הצבאי העצום של 7 באוקטובר ומהכישלון הממשלתי הגדול אף יותר מאז. רוב הישראלים מזועזעים מאובדן חיי אזרחים ומהסבל של הפלסטינים בעזה. הם רוצים רק שהחטופים ישובו הביתה, שיסתיים שלטון חמאס ברצועה ושייפסק ההרג. בעיצומו של המשבר הלאומי הזה, אני מוטרד מהנרטיבים שמקדמים בכירי ממשלת ישראל בניסיון להסתיר את אחריותם לאסון של 7 באוקטובר ואת חוסר היעילות שלהם מאז.
בשבוע שעבר הסתיים "השבוע הישראלי ביותר" - מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, ועד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ויום העצמאות - והשנה הוא קיבל משמעות שונה לחלוטין עבור ישראלים רבים ועבור יהודי התפוצות. לעיתים קרובות אנו שומעים שרים ומנהיגים אחרים מעלים זיכרונות קולקטיביים של השואה. רובם מתעקשים כי ההתקפה של חמאס מהדהדת את רצח העם בידי הנאצים - אך השוואה שכזו פוטרת את ממשלת ישראל מהכישלונות שלה באותו יום, שבו כל מה שנועד להגן עלינו קרס. ראש הממשלה נתניהו נקט לאחרונה גישה אחרת, כשטען שמתקפת 7 באוקטובר הייתה שונה מהשואה מפני שחמאס לא הצליח לבצע טבח בקנה מידה גדול יותר, וזהו סילוף מסוג אחר - שמנסה לרמוז כי צה"ל עצר את ההתקפה, כאשר למעשה הרוב המכריע של פעולות ההגנה באותו יום הגיעו מכיתות הכוננות ביישובים או מפעולות לא מתואמות של יחידות צבא קטנות, ואפילו של חיילים בודדים.
כהיסטוריון מקצועי, כחבר קיבוץ ניר עוז שנהרס במהלך ההתקפה, וכבנם של ניצול שואה ופליטה מגרמניה הנאצית - אני מוצא את השימוש של ממשלתנו בהשוואות לשואה פוגעני. מצד אחד, ההשוואות מעלימות את האשמה של חמאס לטבח שביצע. מצד שני, ההשוואות מטשטשות את האחריות הייחודית שמוטלת על ממשלת ישראל בנוגע למה שאירע ולהשלכותיו המתמשכות, בהן האחריות הקדושה להשיב את כל החטופים.
7 באוקטובר אכן היה היום הקטלני ביותר עבור יהדות העולם מאז השואה, וגם הכישלון הצבאי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. אנחנו הישראלים והיהודים חייבים לזכור, עם זאת, שב-1939 לא הייתה מדינה יהודית ריבונית וגם לא צבא יהודי חזק, מצויד ומאומן היטב. זו אמת פשוטה וכואבת: מתקפת הטרור של חמאס לא הייתה צריכה לקרות ולא הייתה כה קטלנית אילו ממשלת ישראל וצה"ל היו עושים את עבודתם.
תיאור 7 באוקטובר כפוגרום גם הוא לא מועיל: בניגוד לאלימות ההמונית הספונטנית במזרח אירופה במאות ה-19 וה-20, חמאס - הגוף השלטוני ברצועת עזה מאז 2007 - תיכנן, אירגן, מימן וביצע את ההתקפה. ללא קשר להיקף האבידות בנפש שנגרמו על ידי פעילות צה"ל לאזרחי עזה מאז אותו יום טרגי, אסור להתעלם מהברוטליות של חמאס ומהתמיכה האיראנית בפעולות טרור נגד ישראל.
החורבן שחמאס גרם ב-7 באוקטובר עומד בפני עצמו. כך גם הצורך של ממשלת ישראל לעמוד באתגר הלאומי הזה ולא לאפשר לפוליטיקה הפנימית הקטנונית לגזור על החטופים מוות במנהרות. זו האחריות המוסרית של הממשלה כלפי החטופים, וכלפי יהודים בכל מקום.
בשבועות האחרונים העולם המערבי עד לגל מחאות פרו-פלסטיניות ואנטי-ישראליות. בדרכים דומות לאזכור הזיכרונות הקולקטיביים של השואה, חברי ממשלה בורים או ציניים משווים מחאות אלו - או מרמזים שהן מהוות הקדמה - לגרמניה הנאצית בשנות ה-30. ללא קשר לדעותינו על המוחים ועל הידע או המניעים שלהם, הם התכנסו למחות בעקבות מה שהם רואים בחדשות או באינטרנט. תיוגם כ"נאצים" מסתיר שוב את תפקיד הממשלה שלנו בדחיפת אנשים אלה למחות: הנפגעים בקרב האזרחים בעזה ואי-יכולתה של ממשלת ישראל לשמור על עליונות מוסרית בדעת הקהל או לפרסם אפילו רמז לחזון לגבי "היום שאחרי" בעזה.
מדוע השוואות אלה שגויות כל כך מבחינה מהותית? ראשית, המפגינים הם כמעט תמיד מקבוצות מיעוט, ואילו בגרמניה הנאצית ההמונים הזועמים שצעדו ברחובות היו חלק מרוב אתנו-לאומי שביקש לשקם את הגאווה הלאומית לאחר משבר בן עשורים. שנית, כמעט שאין תמיכה במפגינים הסטודנטים בקרב פוליטיקאים, תעשיינים ובעלי הון רבי-עוצמה - אותם אלו שמימנו ואיפשרו את עלייתו והתחזקותו של היטלר בגרמניה. שלישית, המפגינים בקמפוסים ותומכיהם אינם הממשלה בשום מקום, ואין להם מנהיג או מבנה מפלגתי, או אפילו אידיאולוגיה מאוחדת. רביעית, בשנות ה-30 לא הייתה מדינה יהודית שיכלה לעבוד עם יהודי אירופה וארה"ב כדי להתמודד עם עליית האנטישמיות - אך למרבה הצער, ב-20 השנים האחרונות ממשלת ישראל הרחיקה יותר ויותר את יהדות התפוצות הלא-אורתודוקסית. אבל לממשלת נתניהו ההשוואה הזו נוחה, כי היא פוטרת אותה מאחריותה.
כמובן, עליית האנטישמיות בעולם מדאיגה - אך ניפוח הבעיה מעבר לפרופורציה כדי לעורר היסטריה בישראל, תוך מחיקת חלקה של ישראל במעגל השנאה הנוכחי, הוא חוסר כבוד לקורבנות השואה, שמעוות את האמת לגבי מה שקרה ב-7 באוקטובר ומפחית את אחריות הממשלה לגורל החטופים שלנו. הדרך היחידה להביא ריפוי לחברה הישראלית ולאזורנו היא שחרור מיידי של החטופים, וסיום ההרס בעזה.
פרופ' יונתן דקל חן הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר קיבוץ ניר עוז ואביו של שגיא, בן 35 ואב לשלוש בנות קטנות. שגיא הוא בין 36 החטופים הנותרים מניר עוז בשבי החמאס
