ערן זהבי הגיע לפני שנתיים כדי להחזיר את האליפות למכבי ת"א. עם ולדימיר איביץ' על הקווים, היה נראה כאילו מיץ' גולדהאר הרכיב דרים-טים. זה נגמר בכישלון מהדהד וצלחת נוספת של מכבי חיפה. כישלון כזה היה יכול לרסק כל אחד, בטח חלוץ בן 36 שכל משחק שהוא לא כובש בו הוא שומע ביקורות שזה כבר לא זה. שחקנים אחרים היו אומרים לעצמם "בשביל מה אני צריך את זה?" ופורשים.
אבל אין מישהו בתולדות הכדורגל הישראלי שיודע להפוך את הכישלון לדלק כמו ערן זהבי, לא היה מישהו שיודע לקום מכישלונות כמותו. זהבי פתח את העונה כאילו היא העונה הראשונה שלו במכבי ת"א, התנפל על כל כדור וכבש בצרורות. הוא החזיק את הקבוצה על הגב שלו, הגיע למספר הנפלא של 400 שערים בקריירה, הכל לפי התסריט. כמו בעונות הראשונות שלו במכבי ת"א, הוא היה בדרך לאליפות נטולת תקלות.
אבל העונה הזאת הייתה אחרת, בכל זאת עבר עשור. היה את איבוד פער 10 הנקודות ממכבי חיפה, היה את ההפסד המביך לאולימפיאקוס ואת הספסול על ידי רובי קין. זהבי ידע לקום מכל המשברים הללו. גם כשלא מצא את הרשת כמו שהוא אוהב, הוא מצא את החברים שלו עם בישולים. המשיך לעשות הכל כדי לנצח, בסוף זה הצליח לו. גם אם השערים כבר לא מגיעים בקלות כמו פעם, והוא צריך לחצוב את דרכו בדרך אל השער. בסופו של דבר, הוא יגיע לשם. הוא לא יפסיק לנסות, לא יתעצל. יחטיא מצב קורץ, אבל אחר כך יכבוש מ-30 מטר - כי הוא פועל מאמונה שלמה שהכדור ייכנס. אולי המהירות היא כבר לא אותה מהירות, אבל הקילר אינסטינקט עוד שם.
ברגע האמת של העונה, בדקות לא טובות של מכבי ת"א, הוא סחט פנדל בסמי עופר - וכבש. הבכי שלו בסיום הראה שגם הוא מבין שהרגעים האלה נדירים וצריך ליהנות מכל שנייה. זה היה רגע אנושי של אדם שידוע בתור סקורר קר רוח. כל שער עלול להיות השער האחרון בקריירה, ובטח שכל תואר. פתאום זהבי שידר משהו שלא ראינו ממנו אף פעם - הרגשה של סוף.
אבל זהבי לא ייתן לשער האחרון בקריירה להגיע כל כך מהר. הדבר שמבדל אותו מכל השחקנים הגדולים בהיסטוריה של ישראל הוא הרעב הבלתי נגמר. רק כוח עליון יכול לעצור אותו מלעלות על הדשא. כששואלים שחקן איך הוא קם מכישלון, הוא יענה שהוא חושב על המשחק הבא. בעוד עבור רבים זאת עוד קלישאה, זהבי באמת מאמין בזה. הוא מאמין שבפעם הבאה הוא יכבוש. לכן הוא יכול להחמיץ שלושה פנדלים בעונה, ולגשת בביטחון מלא לפנדל הבא. במצבים שבהם שחקנים מתחבאים, זהבי מופיע בכל הכוח. גם בגיל 36, הוא הכוכב הכי גדול בליגת העל.
הבכי של זהבי בסמי עופר הוכיח שהוא מבין שהרגעים האלה נדירים וצריך ליהנות מכל שנייה. כל שער עלול להיות האחרון בקריירה, ובטח כל תואר. פתאום הוא שידר משהו שלא ראינו ממנו - הרגשה של סוף
