"אנחנו מייצגים עיר גמורה, שלאף אחד במדינה לא אכפת ממנה. באצטדיון שלנו אפילו נפלו טילים. למרות שאני מאושר שחזרנו למקום הטבעי שלנו, השמחה בשנה קשה זו מלווה בעצב על המצב במדינה כולה ועל הצפון המופקר". איזי שרצקי עמד דקות ארוכות באצטדיון בנתניה, כשהשחקנים מוחאים סביבו כפיים, ואז כל הרגשות על העונה המטלטלת בקריירה שלו יצאו החוצה. ההישג שלו ושל קריית-שמונה, שתושביה מפונים מבתיהם כבר יותר משבעה חודשים, הוא הרבה מעבר לעליית ליגה.
"אני עוד מפנטז שנשחק בעונה הבאה בקריית-שמונה, שאת אף אחד לא מעניין מה קורה איתה", המשיך הבעלים במונולוג הסוער. "הממשלה מפקירה את העיר, אף אחד לא בא לראות מה קורה איתה. אני מרגיש מחויבות גדולה להישאר בעיר שהשקעתי בה יותר מכל אחד אחר. היה לי חשוב להחזיר את פרויקט חיי בתוך שנה לליגה הבכירה, וזה היה בשנה הכי קשה שאפשר. שנה שבה אנחנו בכלל משחקים בנתניה, מחלקת הנוער מפוזרת, אוהדים מפונים, שחקנים בלי בית אמיתי, אבל היה לי ברור שלא אלך לשום מקום".
על התוכניות לעונה הבאה: "אין סיכוי שאתן לקבוצה לרדת שוב, אכוון למקום הגבוה ביותר. שי ברדה כמובן ימשיך להיות המאמן שלנו ואני רוצה שצעירים רבים שלנו ישחקו פה בעונה הבאה, מגיע להם. יש לנו מחלקת נוער מצוינת, ואני רוצה לשחזר את התקופה שעלינו בזמנו עם רן בן-שמעון, והצלחנו לשלב כמה שיותר צעירים. העונה האחרונה הוכיחה את היכולות של הנכד אריאל. דיברו על זה שאני סבא שלו, אבל הוא הוכיח שהוא שחקן מצוין שצריך לשחק בליגה הבכירה, מגיע לו".
