חגיגות העלייה של קריית-שמונה כללו את כל המראות המוכרים: אוהדים עם דגלים שואגים שירה בתוך ענן של רימון עשן כחול, שחקנים עירומים למחצה רוקדים מולם על המגרש, בקבוקי שמפניה ומים ניתזים לכל עבר ובני משפחה נרגשים שמתחננים לסדרן המותש: "תן לי לרדת, זה הבן שלי שם על הדשא".
ועדיין, דומה שמעל המגרש בנתניה כאילו תלויה עננה קבועה, מודחקת כרגע, נבעטת הצידה בחסות החמישייה לרשת של מכבי הרצליה, אבל היא שם. דוק של עצבות, כמעט סמוי, שעובר בתוך השמחה הגדולה. פסקול ישראלי שכולל שירי כדורגל עולצים כשברקע צלילי אזעקה 150 קילומטר צפונה מפה – עוד מטח טילים על העיר שנאלצו לעזוב, על הבית שהשאירו מאחור.
אבל עכשיו חוגגים: קריית-שמונה חזרה לליגת העל.
נחזור שעתיים וקצת לאחור: שיירות דלילות של אוהדים בכחול צועדות אל האצטדיון. מפונים שחלקם הגיעו בהסעות מאורגנות ממלונות או דירות שכורות בטבריה, הרצליה או נתניה וחלקם באופן עצמאי. מאפיין בולט: לא מעט משפחות. אחת האמהות, שלא תדע להבדיל בין שי בן-דוד לרועי זיקרי, מסבירה בחיוך: "במקום להיות בבריכה במלון באנו כולנו לראות כדורגל. אמרו שתהיה היום חגיגה".
בפנים כבר אפשר לראות את האולטראס של קריית-שמונה. לא מעט צעירים, דגלים גדולים, שלטים, תופים ורפרטואר שירים לא רע. בפינת היציע עומדים שני זאטוטים שאוחזים שלט בכתב יד: קריית-שמונה האלופה. לצד הטקסט הם הוסיפו עיטורים של לבבות כחולים. אם למישהו היה חסר קצת תום ילדותי מרחיב לב, הילדים עם השלט השלימו את המכסה בלי שום בעיה.
לא רחוק מהם יושבים הילה ובני, זוג צעיר שגר בקריית-שמונה, עבר למטולה ועכשיו הם מפונים. הילה עובדת כגרפיקאית והיא עיצבה את חולצות העלייה שהשחקנים אמורים ללבוש בתום המשחק - והיא מתפללת שזה לא יביא מנחוס. בני מציץ מדי פעם בטלפון, לא כדי לראות מה עושות טבריה ובני-יהודה – הוא נכנס למצלמת הבית במטולה כדי לבחון את מידת הנזק מהמטחים האחרונים.
הילה מסבירה את נוכחות הקהל המוגברת העונה בנתניה: "דווקא בגלל שאנחנו מפורקים ומפוזרים, אנחנו מגיעים יותר למשחקים. אנחנו מתגעגעים לקהילה והכדורגל זה כמו לחזור הביתה. פוגשים ביציע את החברים, אנשים שלא ראית הרבה זמן. קריית-שמונה זו עיר מאוד קהילתית".
ביציע סמוך אני פוגש את אסף, תושב כפר יובל (מושב בין קריית-שמונה למטולה) שבחר לא להתפנות, נשאר לגור בצפון והגיע למשחק במיוחד בגלל שהילדים ביקשו. "נשארתי לעזור לכיתת הכוננות של המושב", הוא אומר, "אני מארגן להם אוכל, עושה להם על האש, כל מיני דברים. אני לא אוהד כדורגל, אבל הילדים ביקשו אז באתי איתם. הילד שלי התגייס לא מזמן, הנדסה קרבית, חייב להיות קרבי, בטח. זה החינוך שקיבל מהבית. בגלל זה לא עזבתי את כפר יובל, אנחנו בחיים לא מוותרים על הקרקע, לא עוזבים, בחיים לא. תמות נפשי..."
האבות מתחבקים ביציע
בינתיים על הדשא משחקים כבר רבע שעה ועדיין אין גולים. מאמן קריית-שמונה שי ברדה נראה מתוח. מי שביציע נראים לחוצים במיוחד הם בני משפחתו של יאיר מרדכי, שחקן הבית ומי שכבר תויג כתגלית העונה של קריית-שמונה. המשפחה הגיעה בהרכב מלא, כולל הדודים והחברה עדן שמחייכת במבוכה וכוססת את הלק ג'ל. "אנחנו לא מתראיינים, עד שלא עלינו רשמית, לא מדברים", מכריז אבא ציון וממשיך להתרוצץ בטריבונה.
עוברת עוד חצי שעה וקריית-שמונה כובשת עד ההפסקה שלושה שערים. שניים מהם הבקיע מוחמד אבו-רומי, עוד שחקן בית צעיר, וגם אצלו יש ביציע אבא תזזיתי, טאיע, שעכשיו רץ להתחבק עם האולטראס. אלה מחזירים אהבה עם השיר "הו הו הו מוחמד אבו-רומי" (לפי הלחן של "בים לבן קבוצת שחורים קוטפת") ומפה כבר ברור שאף אחד לא ייקח מקריית-שמונה את עליית הליגה.
אחרי האולטראס ניגש טאיע אבו-רומי לחבק את ציון מרדכי חיבוק אמיץ, ארוך, ניכר שהם קרובים. אחר כך הם מספרים בחיוך משועשע שיש להם הסכם עוד מקבוצת הנוער שלפיו בכל פעם שאחד הילדים מבשל לחברו, האב של הכובש צריך להעביר לחברו 5,000 שקל. שני אבות, אחד מקריית-שמונה, שני מטמרה, ושניהם יושבים ביציע בנתניה ורואים את הבנים שלהם מחזירים את הקבוצה ללא בית לליגה של הגדולים.
נגמר 0:5, ברמקולים משמיעים את "מהפכה של שמחה" ועל הדשא אקסטזה של אנשים צעירים שעברו עונה מטלטלת והשלימו את המשימה במציאות כמעט בלתי אפשרית.
עכשיו ציון מרדכי יכול לספר: "נולדתי בקריית-שמונה, הכי שורשי שיש, ואני לא יכול לחיות במקום אחר. אני שוכר דירה בנתניה, מול הים, אבל זה לא חיים. הנחמה שלי זה הילד שלי יאיר, הוא מאיר לנו את החושך שבו אנחנו נמצאים. הוא בן הזקונים שלי וקראתי לו על שם אחי שנהרג בפיגוע בקיבוץ שלוחות ב-7 באוקטובר 2001 במהלך חג סוכות, תראה איזו סמליות".
