יעל דיין ואני היינו רחוקות כרחוק מזרח ממערב בעמדותינו המדיניות, אך היינו קרובות כאחיות למאבק הפמיניסטי. לכנסת ה-13, בשנת 1992, נבחרו לכהן רק 12 חברות כנסת. רק עשרה אחוזים מכלל חברי הכנסת. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נבחרתי לכנסת, כך גם יעל דיין ועוד מספר חברות כנסת. יחד עברנו עוד קודם לכן את כור ההיתוך של שדולת הנשים. בכנסת הנוכחית, לשם השוואה, מכהנות 30 חברות כנסת, רבע מכלל הח"כים. גם זה מספר נמוך מדי.
שיתוף הפעולה בין יעל וביני היה מובן מאליו לשתינו ממש באופן מיידי. לא נזקקנו לפגישות או לחלוקת תפקידים, לא הייתה בינינו תחרות ולא קנאה. רק פרגון. פעלנו יחד וזרמנו, כי ידענו, מבלי שאפילו דיברנו על כך: על המחלוקות הפוליטיות והמדיניות בינינו הרי לא נוכל לגשר לעולם, ולכן אין כל טעם להתווכח או להתכתש על כך.
אבל המשותף לשתינו הוא רב ועצום. שתינו פמיניסטיות, מאמינות בצורך, בחובה, לקדם זכויות נשים. החל משכר שווה, דרך מניעת אלימות נגד נשים, ייצוג הולם בדירקטוריונים ציבוריים ובשירות הציבורי, פתיחת תפקידים לחיילות בצבא, וכמובן עד גולת הכותרת: החוק למניעת הטרדה מינית שיעל הובילה.
החלטנו תחילה להיאבק על הפיכת הוועדה לקידום מעמד האישה, שהייתה עד אז תת-ועדה זנוחה, לוועדה סטטוטורית לכל דבר, ככל ועדת כנסת אחרת. הצלחנו. יעל ואני כיהנו בה כיושבות ראש ברוטציה. באותה עת המונח שוויון מגדרי עדיין לא היה קיים, אבל יעל כבר הייתה חלוצה במאבק למען זכויות להט"ב. הוועדה החלה להריץ שורה של הצעות חוק שלרובן לקח כמה שנים להבשיל, אבל שינויים החלו להיראות.
מכאן ואילך דהרנו קדימה. הקמנו יחד ועדה פרלמנטרית לבדיקת רצח נשים בידי בני זוגן. זו הייתה ועדה ייחודית וחלוצית. נושא זה היה בשעתו מושתק, ושתינו שימשנו בו כיושבות ראש משותפות. עוד היסטוריה עשינו כאשר כיהנו כיושבות ראש משותפות, כתושבות תל-אביב, של מועצת הנשים של העיר.
הקמת מועצות נשים ליד כל ראש עירייה הייתה אף היא חלק מהשינויים, תיקוני החוק והתקנות הרבות שיעל הובילה יחד עם חברות כנסת נוספות. החל מהקדנציה שלי כשרה, ב-1996, הצטרפתי אליהן כשרה יחידה בממשלה וכחברה בוועדת שרים לחקיקה.
חבריי בימין לא אהבו את החבירה ליעל. הייתי הפמיניסטית הימנית הראשונה. חבריה וחברותיה של דיין בשמאל לא אהבו את שיתוף הפעולה בינינו. אבל לא נרתענו. אלה היו ימים שבהם יריב פוליטי לא נחשב אויב. ימים של תרבות פוליטית אחרת. ימים שבהם עוד היה "מותר" לדבר עם אנשים ממחנה אחר לטובת הציבור. במקרה זה, טובת ציבור הנשים.
יעל דיין הייתה אמיצה וחלוצה. חרף אי-ההסכמות בינינו, שיתופי הפעולה גברו על אלה. התעצבתי משנודע לי על הסתלקותה מאיתנו. הנשים בישראל חבות לה רבות.
