את ההתרגשות הגדולה אז אי-אפשר לשכוח. בפעם הראשונה, בכנסת, דיברו בגלוי על האפליה נגד להט"בים. זה היה בשנות ה-90, כשאפילו המילים "הומו" או "לסבית" נאמרו בלחש. לא היו עדיין מצעדי גאווה, לא היו דמויות מפורסמות מחוץ לארון, והמוני אנשים חיו בהסתרה או סבלו מהשפלות ורדיפות. ואז הגיעה יעל דיין.
היא הייתה מאוד מפורסמת, "סלב" של ממש: הבת הבכורה של משה דיין, הנסיכה מנהלל. אצולה ישראלית. בוהמיינית, סופרת, עיתונאית... היא הכירה את כולם, וכולם הכירו אותה. ומה שהיה יפה בעיניי, ואמרתי לה את זה אז, שהיא בחרה לרתום את המוּכּרוּת והקשרים שלה לטובת מאבקים קשים והליכה כנגד הזרם. לאחר שנבחרה לכנסת ב-1992, היא הקימה את הוועדה למעמד האישה. לפני כן לא הייתה ועדה כזו, כי בקושי דיברו על מעמד הנשים. היא כיהנה בראשות הוועדה כמה קדנציות רצופות, עיצבה אותה בצלמה ובדמותה, והצליחה להביא הישג של ממש: החוק למניעת הטרדה מינית - עניין שעורר עד אז בעיקר לעג וזלזול.
בכנסת היא גם הקימה את ועדת המשנה למניעת אפליה על רקע העדפה מינית, וב-1993 ערכה כנס שעורר התרגשות עצומה. יעל זימנה את נציגי הקהילה למשכן – בפעם הראשונה. הרגשנו שזה צעד היסטורי. כבר לא בהיחבא, לא בפחד, אלא כאזרחים שווים, על הבמה הלאומית. יעל הכירה היטב את עולם התקשורת ואת הזירה הציבורית, והסבירה לנו, ולכולם – שברגע שמדברים על הנושא, כבר אין בושה. "הבושה מתחלפת באהבה וגאווה", היא אמרה. והיא כל כך צדקה.
אחרי ששולמית אלוני הביאה לביטול האיסור הפלילי על יחסים הומוסקסואליים ב-1989, הוועדה והאירועים שאירגנה יעל דיין, שמו את הקהילה על המפה. הנראוּת החיובית, הממלכתית, שהיא העניקה לקהילה הגאה, הייתה בעלת ערך עצום. חשוב להבין: לפני דור אחד בסך הכל, כ-30 שנה, המציאות בישראל הייתה שונה לחלוטין. עצם המחשבה לערוך בכנסת דיון מתוקשר בנושא הזה, ולהזמין אנשים שיספרו בגלוי על חייהם, הייתה מסעירה לחלוטין. יעל לא הסתפקה בכך וגם הביאה לתיקון התקנות שהפלו להט"בים בצבא. היא גם תיקנה את חוק איסור לשון הרע, כך שיאסור על ביזוי אדם בשל מינו או נטייתו המינית.
היינו בקשר הרבה שנים. תמיד, אבל באמת תמיד, כשהיה צריך ליזום, לתמוך, לבצע – יעל דיין הייתה שם. כחברת כנסת או כסגנית ראש העיר וחברת מועצה בתל-אביב, או פשוט כיעל דיין. השם שלה עזר לפתוח הרבה דלתות, והיא לא היססה להשתמש בו למען השוויון והשלום שלהם הקדישה את חייה.
יעל הייתה קשוחה, וגם לא היססה לעשות פרובוקציות כדי לקדם את עמדותיה. אהבתי את הדוגריות שלה. היא לא דפקה חשבון לאף אחד, לא נרתעה משום בריון או משמיץ, ואמרה את מה שהיא חושבת באופן הכי ישיר. כן, לפעמים זה היה בוטה. לאורך השנים, היא צברה שונאים רבים וחטפה המון השמצות. אבל היא לא נתנה לזה לעצור אותה, אפילו לא לרגע.
יעל המשיכה להילחם, המשיכה לשנות, גם כאשר לקתה במחלת ריאות חמורה. קשיי הנשימה והתנועה הכבידו עליה מאוד. היא סבלה. אבל לא נכנעה למחלה. שנים רבות, למרות המחלה, היא התייצבה, הופיעה, נאמה, והמשיכה לקדם את המטרות והערכים שבהם האמינה בכל ליבה.
יעל יקרה, זו הייתה זכות גדולה להכיר אותך ולעבוד איתך. נגעת בנו, שינית את חיינו, והבאת הרבה טוב להמון אנשים.
