יָם צָחוֹר נִפְרַשׂ חָלָק. מַרְבַד קָפוּא.
חַיִּים עַתִּיקִים מִשְׁתַּקְּפִים תַּחְתָּיו.
נִדְמֶה לִי שֶׁאֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁהָיוּ שֶׁלִּי.
אִשָּׁה שְׁחוֹרָה יוֹשֶׁבֶת, טוֹוָה בַּכִּישׁוֹר.
פּוֹרֶמֶת אֶת הַחוּט לְסִיבִים דְּקִיקִים.
נִדְמֶה לִי שֶׁאֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁהָיוּ שֶׁלִּי.
כְּתַב חַרְטֻמִּים מוֹבִיל אוֹתִי פְּנִימָה,
לְעֹמֶק הַמְּעָרָה. מַשֶּׁהוּ חֲנוּט בְּתוֹכָהּ.
נִדְמֶה לִי שֶׁאֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁהָיוּ שֶׁלִּי.
עַל רֹאשׁ הַתָּמָר, עוֹף הַחוֹל מַטִּיל בֵּיצָה.
מִתּוֹכָהּ בּוֹקֵעַ תִּינוֹק שֶׁל צָב יָם.
הוּא נוֹפֵל אֶל הַחוֹל וּמַתְחִיל לָרוּץ.
נִדְמֶה לִי שֶׁאֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁיִּהְיוּ לִי.
ארצנפש
הָיָה זֶה קוֹלֵךְ שֶׁהִדְלִיק אֶת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה בְּתוֹכְכֵי
אֶרֶצְנֶפֶשׁ הַמִּשְׂתָּרַעַת בִּי לְכָל קַצְווֹת הַגּוּף וּמֵעֵבֶר.
וְלֹא אָמַרְתְּ הַרְבֵּה, לֹא אָמַרְתְּ כִּמְעַט דָּבָר
וְלֹא הָיִית צְרִיכָה לוֹמַר. רַק קוֹלֵךְ הוּא שֶׁנִּדְלַק בְּתוֹכְכֵי
אֶרֶץ כְּמוֹ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מֵאִיר בְּעֹמֶק הַיָּם —
מְטַפְטֵף, מְטַפְטֵף אֶת אוֹרוֹ אֶל עֹמֶק הַיָּם
וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, הַיָּם לְעוֹלָם לֹא יִתְמַלֵּא,
אֲבָל הַגַּלִּים אוֹסְפִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ אֶל עֹמֶק הַיָּם
שָׁם אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים דָּבָר וְלֹא רוֹאִים —
רַק הַשֶּׁמֶשׁ נִדְלַק וְיוֹדֵעַ.
וְזָרַח קוֹלֵךְ בַּמְּצוּלוֹת וְהִדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת
עַל בֵּיתָם שֶׁל יְצוּרֵי הַיָּם בְּעֵינֵיהֶם הַפְּעוּרוֹת
בְּתוֹכְכֵי אֶרֶצְנֶפֶשׁ הַמִּשְׂתָּרַעַת בִּי
הַנִּרְעֶדֶת בְּרֶטֶט נָעִים וְלֹא מִתְבַּקַּעַת,
לֹא מִתְבַּקַּעַת, רַק נִדְלֶקֶת בִּי וְיוֹדַעַת.
הודעות מארץ רחוקה | אמיר מנשהוף
2.2.24
כל יום ראשון בחודש נצבע בהיעלמות, מסרב להתקיים. יתד שביר בגלגל הזמן. אדם נובח על הזמן בפה סגור.
4.2.24
יום ראשון בשבוע שוליו נוגעו במלחמה.
7.2.24
העור עבר לשלב כימי אחר. להיזכר זה רק להיזכר בזה. התחלדות בוטחת. נישואים כפויים, חיתְּנו אותנו באישון לילה, חלמנו חלומות מחיינו הקודמים.
10.2.24
החדשות המשיכו בנו, כמו ריח, כמו עור זהוב, הטילו בנו נצחים.
11.2.24
הלהט הפוליטי שלו שָׁכַך. אי אפשר היה עוד להרתיח את דמו בְּמילים או לבקש שינסח משהו. כאילו פיו מעט נפער להבעת תדהמה דרך קבע. זבוב לא נכנס שם, לא ארמון, לא שריפה. רק אני.
11.2.24
החלפתי תפקידים במפגש הענקים הזה. לפרקים הייתי הרוצח, הגנב, ואז מסומם. ימים שקטים מדי קיבצו יחדיו את העלובים המובהקים ביותר לאותה עלילה מושלמת, מסעירה כמו שגרה. ביקרנו בחדרים סודיים, הכרנו את מי שצריך להכיר. בכל בוקר התעוררנו יחד, חושבים על הקרובים לנו מאוד.
1.5.24
ערפילים קרושים סביב, מי ינעץ בהם מחט, כפית לחוש, לעמוד על טיבם. כל העיר, הנוף מכל הכבישים הבין-עירוניים, כל התאריכים, כל הישראלים, כל העולם קרוש באותם ערפילים של רעל.
ויליאם שייקספיר | מאנגלית: אברהם עוז
סונטה 1
מִן הַיָּפִים מִכֹּל נִדְרשׁ עוֹד רֶוַח,
כִּי נֶצַח לֹא יָמוּת שׁוֹשַׁן יָפְיָם;
עֵת יַד הַזְמַן בְּשֵׁלוּת גּוּפוֹ הֵעֵבָה
בִּדְמוּת יוֹרְשׁוֹ הָרַךְ זִכְרוֹ קַיָּם.
אֲבָל אַתָּה, לִבְרַק עֵינֶיךָ עֶבֶד,
מֵזִין כְּדֶלֶק אֵשׁ אוֹרְךָ בּוֹעֶרֶת,
תִּזְרֶה רָעָב בִּמְחוֹזוֹת הַשֶּׁפַע,
אוֹיֵב גּוּפְךָ, וְשִׂנְאָתְךָ אַכְזֶרֶת.
אַתָּה, הַיּוֹם, כְּלִי חֵן, חֶמְדַּת עוֹלָם,
כָּרוֹז יָחִיד לְבוֹא הַדְרַת אָבִיב,
קוֹבֵר חִנְּךָ בְּפֶרַח נֶעְלָם
וּכְמוֹ קַמְצָן כָּל אוֹצָרְךָ תַּחֲרִיב.
עַל הָעוֹלָם רַחֵם, שֶׁלֹּא יֹאבַד
חֶלְקוֹ בַּקֶּבֶר וּבְךָ לָעַד.
סונטה 22
אֵינִי זָקֵן, גַּם אִם הָרְאִי יִטְעַן,
כָּל עוֹד אַתָּה צָעִיר. אֲבָל אִם יֵשׁ
תְּלָמִים בְּךָ אֲשֶׁר חָרַשׁ הַזְמַן,
אֵדַע כִּי אֶת מוֹתִי הַזְמַן חוֹרֵשׁ.
כִּי כָּל הַיֹּפִי הָעוֹטֵף אוֹתְךָ
הוּא כְּסוּת לִבִּי, אֲשֶׁר בְּךָ יִחְיֶה,
כְּשֵׁם שֶׁבְּחָזִי יִשְׁכֹּן לִבְּךָ:
אִם כָּךְ הוּא, אֵיךְ זָקֵן מִמְּךָ אֶהְיֶה?
עַל כֵּן, אָהוּב, נָא הִשָּׁמֵר מְאֹד;
לֹא לִי אֶדְאַג: לִבְּךָ לִי לְמִשְׁמֶרֶת.
שְׁלוֹם לְבָבְךָ אֶנְצֹר מִדְּוַי פְּרָעוֹֹת,
כְּרֹךְ אוֹמֶנֶת עַל עוֹלָל שׁוֹמֶרֶת.
דַּע: בְּמוֹתִי, לִבְּךָ לֹא עוֹד יָשׁוּב:
כִּי לִי אוֹתוֹ נָתַתָּ לִבְלִי שׁוּב.
סונטה 26
אֲדוֹן אַהֲבָתִי, חוֹבַת צְמִיתוּת
אֶל כְּנַף מַעֲלָתְךָ אוֹתִי טוֹוָה.
לְךָ אֶשְׁלַח אִגֶּרֶת, כְּתַב עֵדוּת,
לֹא סַךְ פְּנִינֵי שִׂכְלִי לְרַאֲוָה.
כִּי חוֹבָתִי גְּדוֹלָה מִדַּל מִלַּי,
מְלֹאָה שִׂכְלִי יִקְצַר מִלְהַבִּיעַ,
אַךְ לוּ טוּב נַפְשְׁךָ תַּפְנֶה אֵלַי,
עֵירֹם דְּבָרִי עַד סְגֹר לִבְּךָ יַגִּיעַ,
עַד כִּי כּוֹכָב אֶת מַזָּלִי הַבִּישׁ
יַשְׁבִּיחַ, וְדַּרְכִּי תִּצְלַח פִּתְאֹם,
וְאֶת בְּלוֹיֵי אַהֲבָתִי יַלְבִּישׁ,
וּלְחַסְדְּךָ אֶהְיֶה רָאוּי עַד תֹּם.
רַק אָז אֹמַר כַּמָּה אֹהַב אוֹתְךָ;
עַד אָז אַסְתִּיר רֹאשִׁי מִמַּבָּטְךָ.
