הנאומים האחרונים של שר הביטחון יואב גלנט והשר בני גנץ נועדו לבודד את ראש הממשלה ולהצביע עליו כאחראי למדיניות שמטביעה את ישראל בבוץ, שממנו היא תתקשה לצאת. הקו המחבר בין הזירות והנושאים השונים (עזה, לבנון, איראן, ארה"ב, חוק הגיוס) הוא הטענה שבנימין נתניהו מסרב לקבל החלטות שעלולות לסכן את עתידו הפוליטי, ובכך גורם במעשה או במחדל לנזקים איומים (כיבוש עזה, ריקון יישובי הצפון, הרס היחסים עם הבית הלבן והנצחת העוול בגיוס לצה"ל). לעומת זאת, גלנט וגנץ מציירים את עצמם כמי שמונעים משיקולים ענייניים בלבד ודוחפים לקבל החלטות הכרחיות לביטחון הלאומי והסדר החברתי.
אכן, גלנט וגנץ הם לא נתניהו. אבל הם גם לא אלטרנטיבה שלו. הפער שהם מנסים לצייר, בין מדינאים ומצביאים לפוליטיקאי מבוהל, לא עומד בשאלה היחידה שמגדירה אלטרנטיבה: מה אתם מציעים. ובסעיף הזה, בין הפסקנות החותכת של גלנט ל"אולטימטום" חסר המשמעות של גנץ, אין הבדל: שניהם נשענים על הרבה אוויר חם, קלישאות, פנטזיות וגם היעדר אומץ להתמודד ביושר עם הטרגדיה שבתוכה ישראל מתבוססת כבר שבעה חודשים.
גם אם נתניהו מתייצב הערב מול המצלמות ואומר "הלכתי, שיהיה לכם בהצלחה", ואיתו גם השותפות ששולטות בו כביכול, אין שום תסריט קוהרנטי שבו גם החטופים והחטופות חוזרים במסגרת הסכם שלא מסיים את המלחמה ומסיג את כוחות צה"ל, גם חמאס מאבד את השליטה ברצועה וגם הרשות הפלסטינית לא מחליפה אותו כי רוב הציבור, שרוצה את "הניצחון המוחלט" שהבטיחו לו, לא מוכן לשמוע על זה. גם בסוגיית הגיוס אין להם בשורה אמיתית. במקרה של גלנט, שר הביטחון של ישראל והאיש שמתיימר לייצג את צורכי הצבא, העמדה שלו לא פחות ממדהימה: אין לו אחת כזאת. "חוק שמקובל על כלל הגורמים בקואליציה" זאת לא עמדה.
בסוף, הכל חוזר למה שאיזנקוט אמר ב"עובדה". "האם יש לנו היום מנהיגות שאומרת אמת לאנשים?", שואלת אותו אילנה דיין. איזנקוט, שממשיך להתנהל כאילו הוא טרם הפנים שכנבחר ציבור הוא צריך לשוחח מדי פעם, ובכן, עם הציבור, השיב במילה אחת: "לא". גם אז היה צריך להבהיר, ש"מנהיגות" זה לא רק נתניהו. היא גם גלנט וגנץ. וגם היום הם לא אומרים את מה שלא נעים לשמוע: שאותו "מעשה מדיני" מדובר הוא תיאורטי בלשון המעטה, ומבוסס על שרשרת של הנחות מוצא שנעות בין "לא יקרה" ל"אוי ואבוי אם יקרה"; שהתנועה הלאומית הפלסטינית קמה מהקבר גם בזכותנו והיא לא תיעלם אם נגיד "נורמליזציה עם סעודיה" שלוש פעמים ביום; שהצבא הוא לא הבעיה אך הוא גם בהחלט לא הפתרון; שמלחמה על מלא בצפון היא אתגר שהעורף לא מכיר ולא מוכן אליו; ושיש מחיר יקר וכואב לחלום להיות אתונה במזרח-התיכון, אבל גם להיות ספרטה זה כישלון עצום, שגם אם אין ברירה צריך לעשות הכל כדי לדאוג שהוא לא יימשך לנצח.
ובעיקר, גלנט וגנץ היו חייבים לומר שהכל מתחיל ונגמר בשאלה אם הציבור רוצה אשליות או מציאות. אם התשובה היא אשליות, זה לא כזה חשוב מי מוכר אותן.