כמעט בלתי אפשרי לסכם קריירה של ענק תרבות כמו ספי ריבלין בסרט של פחות משעה, בעוד שבנטפליקס כל אמן בינוני זוכה לסדרה שמאדירה את דמותו. הסרט "ספי" הוא סרט קטן על אדם ענק, גדול מהחיים, עם כישרון חד-פעמי להצחיק עד שכואבת הבטן. כל הסופרלטיבים הללו לא מספיקים כדי לתאר את האיש והאגדה. הסרט "ספי" דווקא מצליח, למרות שהוא כאמור די קצר, להסביר מי היה ספי ריבלין (למרות שאין ישראלי שלא מכיר אותו, ומי שלא שמע עליו כנראה חי במאדים).
הסרט לא חושש להביא למרכז לא רק את "הבית של פיסטוק", אלא את ספי ריבלין הפוליטי, תומך מושבע של מפלגת הליכוד - ואת המחיר ששילם על כך גם בשיא הצלחתו (היו כאלה שהחרימו אותו, דמוקרטים דגולים). זה קצת מזכיר את אותם אנשים שמתגעגעים ל"ליכוד של פעם", גם הליכוד של פעם, עם ספי ריבלין ומנחם בגין, לא עבר טוב בגרון למפא"יניקים.
ספי ריבלין שילם מחיר על התמיכה שלו לאורך השנים בליכוד, ועל תשדירי הבחירות שעשה בשביל המפלגה (ונכנסו לפנתיאון, כי אף אחד לא ידע להצחיק כמו ריבלין). למזלו היה כל כך מוכשר, עד שהיו חייבים לוותר לו על זה ולהמשיך לתת לו במה. אבל קשה שלא לתהות כמה אמנים פחדו אז להביע דעה שהיא מחוץ לקונצנזוס, וכמה שאמנים ממש פוחדים היום. פעם פחדו לתמוך בליכוד, היום פוחדים לתמוך במחאה נגד הליכוד. ספי ריבלין הצליח במשימה נדירה, גם לקחת צד פוליטי באופן הכי ברור ומנומק שיש (ולא מתוך רצון נואש ללייקים), וגם להיות קונצנזוס עממי.
כישרון כמו שהיה לספי ריבלין אי-אפשר ללמד. קשה מאוד ללמד איך להצחיק, איך לספר סיפור בדרך יצירתית. אומץ דווקא אפשר ללמד, וזה מה שחסר באנשי התרבות מהמיינסטרים היום: אומץ פוליטי. אמנים היום אוהבים לומר שהם "לא ימין ולא שמאל", שהם "בעד אחדות", ושאר קשקושים שלא אומרים כלום. העיקר שלא יבטלו אותם. אולי אפשר גם להבין אותם; למי יש כוח להתעסק בעשרות תגובות של קללות, שגוררות קריאות להחרמה.
ספי ריבלין ידע טוב מכולם איך להצחיק כי הייתה לו אמת פנימית בלתי מתפשרת. קהל יכול להריח זיוף מקילומטרים. בפחות משעה של סרט אפשר להבין היטב מי האדם שהיה ריבלין, כי לא היו לו מסכות. הוא לא פחד מאף אחד. זאת תכונה שיש רק לגדולים ביותר. לא פלא שהקהל אף פעם לא שבע מספי ריבלין והלך אחריו לכל מקום - הוא ידע שספי ריבלין איש של אמת, גם אם הוא בכלל קרא להצביע למחל.
בקטנה
שרון גל ביקר בתוכנית שלו בערוץ 14 את בני גנץ, עד כאן הכל לגיטימי. אלא שגל הביא כסימוכין לדבריו את הפרשן הבכיר של "פוקס ניוז", מארק לוין, שכתב כך: "גנץ הוא כלב המחמד של ג'ו ביידן, כשביידן אומר לו לקפוץ הוא שואל כמה גבוה". אין ספק שמדובר בפרשנות חכמה, אובייקטיבית ובעיקר שקולה. גנץ צריך לדאוג.
