כל פעם שאני רוצה להתחיל לכתוב משהו אחר, אני עוצרת ושואלת את עצמי מה הטעם. הכאב על מה שקורה גדול מדי ומשתלט על כל דבר אחר. אני רוצה לספר על פסטיבל סרטים בלונדון, איך ראיתי את "אפס ביחסי אנוש" אחרי כל כך הרבה שנים והשתגעתי, והאם זה בסדר להשתגע מאהבה לסרט שאת עצמך נמצאת בו? על הצחוק של הקהל, על האהבה מהקהל היהודי והישראלי באנגליה, על ההפגנה שהייתה מחוץ לאולם.
אבל אביה של תמר קדם סימן טוב, שנרצחה עם בעלה ושלושת ילדיה, שנשרפו בממ"ד בעודם בחיים, שסרטון הווידיאו שלהם עושים פרצופים למצלמה הועלה אצלי מדי יום כמעט, הוכה. כן, הוכה. והחשוד במעשה עוד צחק והסתלבט והיה גאה. "ראית איזה בעיטה הבאתי לו?" אחרי שהשיח כמובן החל ב"מגיע לכם שנרצחו" או איזה ציטוט מבחיל אחר.
אנחנו צריכים לרדת על ארבע מול משפחות הנרצחים והחטופים, אבל משום מה זה הפך להיות הסטנדרט. מי שלא עצר את החלאות שצרחו מתחת לחלון של משפחת פרקש בקיסריה "חבל שלא נהרג לכם עוד בן", לא מזדעזע. המטרה היא לפגוע, להעליב בצורה הנמוכה ביותר. זה השיח. השיח הוא אין-שיח. מוזר לקרוא לזה שיח.
אנחנו בתגרה תמידית, רצף קללות שהופך למכות. איך אפשר בכלל ללכת מכות? מה קרה ליחד ננצח? האם אנחנו מאמינים שבאמת יחד ננצח? ככל שעובר הזמן המילים האלה רק צורמות יותר ויותר. הימים בהם התנדבנו ואספנו ציוד ב-8 באוקטובר התפוגגו כל כך מהר? תמר קדם סימן טוב הייתה מועמדת בבחירות לרשויות המקומיות. התמונות שלה עיטרו את כל העוטף. אין מי שירד לדרום שלא נחנק מדמותה המתנוססת לאחר הטבח.
וככה הגענו למצב הזה. מכות להורים שלה, הוריה המבוגרים. ראומה, שעמדה מול שר הביטחון ובקושי הצליחה לדבר מרוב כאב. להם הרביצו. זה פשוט לא נתן לי שנייה של מנוחה, ואני תוהה אם אי פעם תהיה מנוחה. ואולי כולם המשיכו הלאה ורק אני לא במנוחה יותר. ואז במונולוג הפתיחה הנפלא של "היהודים באים" (כאן 11), פונה משה (יניב ביטון המדהים) ושואל אם נהיה "דור של חורבן או דור של בניין. כל הדורות הבאים מסתכלים עלינו עכשיו". כל היהודים שבאו ויבואו לעולם מסתכלים עליכם עכשיו. איזה דור של בניין נהיה? לא יהיה בניין בלי החטופים. אנחנו חייבים לדורות הבאים, לדעת שעשינו הכל למען האחים שלנו. אנחנו חייבים.
