בשבוע הראשון למלחמה התקשרה אליי מכרה ואמרה: "אני לא ישנה כי אני מרגישה אשמה. לא נעים לי שכל הילדים שלי שלמים ובריאים, ומסביבי יש המון משפחות הרוסות". היא לא לבד. הפסיכולוגית ד"ר הדס זאבי־סלע, מומחית בטיפול בטראומה וצמיחה, פוגשת שוב ושוב בקליניקה שלה את "אשמת הניצולים". לדבריה, "כדי להרגיש אשמה על זה שניצלת את לא חייבת להיות נוכחת באירוע הטראומטי. מספיק שאת חלק מקהילה ומחברה שנמצאת בסבל ובאבל".
רבים נושאים כיום תחושת אשמה.
"נכון. כאשר תופעה מופיעה בפריסה כל כך גדולה, זה אומר שהיא בעלת תפקיד נפשי־חברתי. כשאנחנו אומרים 'איך אני יכולה לחגוג בת מצווה לבת שלי כשמשפחות שלמות נרצחו?' או 'איך אני יכולה לצאת לחופשה כשאנשים כל כך סובלים?' זו בעצם היכולת לכאוב את כאבם של אחרים. היא מלמדת על היכולת להיות ערכיים ומסורים לחברה. אלה תחושות מאחדות. כמובן שאשמת הניצולים יכולה להופיע גם באופן אישי אצל הורים שלא הצליחו להציל את ילדיהם, אצל מפקדים שאיבדו את החיילים שלהם, ועוד".
מה הפסיכולוגיה יודעת על אשמה?
"שביחס לרגשות כמו כעס או פחד, אשמה היא רגש מפותח יותר, שיש בו ביקורת עצמית על זה שלא עמדתי בסטנדרטים של עצמי או של החברה. אדם שופט את עצמו על מעשה שעשה או שלא עשה כשהוא מתנגש עם הקוד המוסרי, החברתי או האישי. למשל, הקוד המוסרי להציל, הקוד החברתי להיות הוגן ואמפתי, ועוד. האשמה קשורה לניסיונות של הנפש להבריא את עצמה מהכאב, מחוסר האונים ומחוסר השליטה".
ד"ר זאבי־סלע מדברת על מודל כוכב בעל חמש זרועות שממפה את סוגי הרגשות הקשורים באשמת השורד ועשויים להופיע אצלנו בעת הזו.
המצב: השתלטות של מערכת העצבים ההישרדותית (האמיגדלה) על המערכת החושבת הגבוהה (האונה הפרונטלית).
התגובה: בזמן אירוע טראומטי החלקים הערכיים והשיפוטיים של המוח לא עובדים, לא זורם אליהם דם, ומה שמשתלט על המוח הם החלקים הנמוכים ביותר, שכל מטרתם לסייע להישרדות של האדם. ואז מופיעות בריחה, תקיפה, או קיפאון.
"לכן, למשל, אנשים שחזרו בחודשים האחרונים למתחם מסיבת הנובה ושיחזרו את מה שהיה, העידו שירדו מהם קילוגרמים של אשמה. הם ניתחו מחדש את הסיטואציה והבינו שאם היו עסוקים בלהציל אחרים, לא היה להם סיכוי לשרוד", היא מסבירה.
אז למה הם הרגישו אשמים מלכתחילה?
"כי הם שפטו את ההתנהלות ההישרדותית שלהם על סמך מערכת השיפוט הגבוהה שלהם כבני אדם".
המצב: אנחנו מרגישים חסרי אונים וחסרי כוחות לנוכח אירועים כמו 7 באוקטובר.
התגובה: "כאשר יש דלות בכוחות, האשמה מחזירה לנו שליטה כי היא מנתחת את הדברים בדיעבד ומשחזרת מה יכולתי תיאורטית לעשות: 'יכולתי לנסוע לחלץ את הילדים מהמסיבה', 'יכולתי לסחוב אותה אל מחוץ לממ"ד הבוער'. כאן, אדם שעושה את השחזור מעמעם את חוסר האונים ומחזיר לעצמו כוחות בזה שהוא אומר לעצמו: 'היה בכוחי לעשות את זה אחרת'".
אבל התוצאה גרועה לא פחות.
"נכון. אבל האדם מעדיף להרגיש אשם מאשר להרגיש שבעולם הזה אנחנו חסרי אונים וחסרי כוחות לגמרי. זה מנגנון הגנה על הנפש".
המצב: תפיסה שיכולים לקרות דברים נוראיים בלי שתהיה לנו עליהם שליטה.
התגובה: "כשמתעסקים באשמה מנסים ליצור סדר בעולם שהוא חסר שליטה. לכן יותר קל לאנשים רוחניים ומאמינים שאומרים: 'יש תוכנית־על, אני לא יודע מה היא, אבל יודע שהדברים הם לא בשליטה שלי'".
מי שיש לו מנגנון אמונה מפותח לא מרגיש אשמה?
"הם ירגישו את הכאב, הם יעברו דרך האשמה, אבל העיבוד שלה יהיה מהיר יותר. מחקרים מראים שאנשים שמדד האמונה והרוחניות שלהם גבוה מפגינים יותר חוסן אישי".
המצב: הקשר הרחב שלנו כחברה.
התגובה: "אם עד עכשיו דיברנו על תגובות אישיות, עכשיו זו תגובה קולקטיבית־חברתית. זה שאנחנו לא ישנים, שאנחנו לא מוכנים לצאת לבלות או לנסוע לחו"ל – ההגבלה יוצרת אצלנו הזדהות וחיבור לאחר ומעידה על אחריות חברתית. מדובר בחיזוק הקשר בינינו דווקא בעולם של התפרקות".
המצב: התפרקות הערכים שעליהם גדלנו.
התגובה: "דרך זה שאנחנו מרגישים אשמים אנחנו שומרים על הערכים שלנו. למשל, מפקדים שמרגישים אשמים שהחיילים שלהם נהרגו, למרות שברוב המקרים זו לא אשמתם, כי הרי במלחמות חיילים תמיד נהרגים".
אפשר להיפטר לגמרי מתחושת האשמה?
"הדבר הראשון שאפשר לעשות כבחירה זה לעבוד על הגוף, כי חלק גדול מהטראומה והסטרס כלואים בו. לעשות ספורט אירובי, הליכה, ריצה, לשחרר את המערכת ההישרדותית שתקועה. אחר כל צריך לשחרר גם את הנפש על ידי מדיטציות ושיחות עם אנשי מקצוע או אנשים קרובים". לסיכום, ד"ר זאבי־סלע, אשר כתבה את הרומן "שיחה טובה" שבו הגיבורה מתמודדת עם אבל על מות בעלה, אומרת שצריך להבין שאשמה ממסכת גם על תחושות אחרות, "וכאשר מעבדים את אותן תחושות, אפשר גם לקבל אותן. אני בעד לקבל את האשמה".
anat-le@yediot.co.il
