בשוק הווינטג' בתל-אביב מכרו בשישי בצהריים מעטפות מפתיחת סניף הדואר הישראלי ברפיח. המועד: 21 בינואר 1957. מאז, וגם לפני כן, ישראל נכנסה צבאית לרצועת עזה ויצאה ממנה בתדירות של עשור לערך. המסקנה המתבקשת: לא היה, אין, ולא יהיה "פתרון" תוצרת ישראל לרצועת עזה. וגם לא ניתן יהיה לכונן בה ממשל ישראלי צבאי או אזרחי עמיד. אלו חלומות באספמיה. את מטרות הלחימה צריך לצמצם לשתיים, מציאותיות: שחרור החטופים והבטחת חיי שלווה ושקט מתמשכים ליישובי הנגב המערבי.
הנהגתה הפוליטית של ישראל מודעת למצבנו האמיתי: המלחמה בעזה קרובה למצות את עצמה, בלי קשר להחלטה השערורייתית של התביעה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. השר גנץ הכריז על אולטימטום לשלושה שבועות להישארותו בממשלה, וזה גם פרק הזמן הנכון להשלים את הפעילות הצבאית ברצועה ולצאת ממנה. לצאת כליל. עוד פעם? כן, עוד פעם. וייתכן שלא בפעם האחרונה. ואל נא נחשוב, ברוב יהירות, שאנחנו כל יכולים. אנחנו לא מעצמת-על. אין בכוחנו להחליט למי להעביר את השליטה בפועל בעזה - זו החלטה של העזתים, של העולם הערבי ושל כל המדינות המוכנות להשקיע בשיקום הרצועה.
עבור מדינת ישראל המלחמה בעזה הופכת למה שכלכלנים מכנים "נטל עודף", דבר שיש בו יותר עלות מתועלת. כי מה עוד אפשר להשיג צבאית ולא הושג? ישראל הוכיחה שהיא מסוגלת לשטח את רצועת עזה ולגבות מחמאס ותומכיו מחיר דמים כבד מאוד. הלקח הזה ייצרב בתודעה העזתית הקולקטיבית והאישית לשנים קדימה, וישמש תמרור אזהרה והרתעה. חמאס הכין את עצמו לעימות מולנו במשך תקופה ארוכה, בתנאים מיטביים. והנה, תוך קצת יותר מ-200 ימים חיסלה ישראל 90% מיכולותיו הצבאיות-התקפיות, והורידה לאפס את סיכוייו להתחמש מחדש ולהתארגן לעוד עימות, לפחות עד 2035. זה ניצחון מרשים. השאיפה לניצחון מוחלט, כאן ועכשיו, רק מסכנת אותו.
אני מרשה לעצמי להעלות את רעיון היציאה מעזה הן משום שהוא מופץ לאחרונה על ידי גורמים ביטחוניים בכירים והן משום שהייתי בין הבודדים שחלקו בגלוי, במאמרי פרשנות, על הקונספציה ששלטה כאן בממסד הביטחוני-פוליטי בקשר לחמאס, שלפיה ניתן לביית אותו ולעקור את תוקפנותו על ידי שיפור ברמת החיים של העזתים. ארגוני קצה טרוריסטיים מסוגו של חמאס, כתבתי, מעוניינים להשאיר את הציבור שבתוכו הם פועלים בעוני ועל סף העוני. ככל שלאזרחים קשה יותר לחיות, כך להם קל יותר לשלוט.
איך יגיב חמאס להחלטת ישראל לסיים את סבב המלחמה ולצאת מעזה - בחגיגות ניצחון על חורבות הרצועה ובבתי הקברות הארעיים שלה? מסופקני. היציאה מעזה הרי תשמור בידי ישראל את חופש הפעולה הביטחוני המלא, כולל פעולות תגמול. סביר יותר שבהתחשב בהלך הרוחות בקרב 2.2 מיליון עזתים, חמאס יזדרז להציע עסקה מהירה, "כל החטופים תמורת אלפי אסירים'', שתהיה תנאי לתחילת השיקום הבינלאומי. במקביל, תוסר מסדר היום האופציה האבסורדית של הפסקת הלחימה ונסיגה מלאה תמורת שחרור קבוצת חטופים קטנה.
האם זה אומר שנחיה לנצח בגבולנו עם שכן מטורף בדמות חמאס? לא בהכרח - ארגוני טרור רבים שנראו על פניהם בלתי שבירים, נשברו בהדרגה - ומכל מקום מצבם הנפשי של בכירי חמאס לא צריך להטריד אותנו יותר מדי. עלינו, הישראלים, לדאוג רק לכך שלעולם לא יהיו להם האמצעים והיכולות לממש את טירופם, כפי שמימשו אותו ב-7 באוקטובר.
המלחמה בעזה הופכת למה שכלכלנים מכנים "נטל עודף", דבר שיש בו יותר עלות מתועלת. כי מה עוד אפשר להשיג צבאית ולא הושג?
