"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו", כתב טולסטוי, אבל זה רק בגלל שהוא לא הכיר את הקרדשיאנס - משפחת הריאליטי הראשונה לשמה, שסיפקה הצצה לחדרי ארונות בשלטון מטריארכלי והראתה איך חיות נשים שמיישמות את הציווי "בנות רק רוצות לכייף (ומדי פעם גם להציל נידונים למוות)". אפשר להבין איך נפלנו בסם הזה, אבל כמו תמיד עם חומרים ממכרים - מהר מאוד צצים תחליפים זולים.
גם הגרסאות הישראליות לריאליטי המשפחות סיפקו בהתחלה - יחד עם עונג בלתי מבוטל - תחושת איכות מסוימת. בכל זאת, משפחת פוליאקוב היא סמל לתרבות הישראלית, ואחרי כל השנים שהסתירו את שוש, זו כמעט חובתנו לתקן את המעוות. ואז הגיעו 'אחותי ג'קי' (אי-אפשר שלא לאהוב את ג'קי), 'הבוזגלוס' (אי-אפשר שלא לסלוד מאוהד), 'רפאליס' שגם חוזרת לעונה שנייה (אולי מתישהו ברבור תדבר על ליאו) ואז גם 'משפחת שדה' (מתי מדברים על אייל), ואם כל אלו לא הספיקו, אז גם קפצו עלינו מהיוטיוב משפחות מלחיצות, במעין פורמט גאוני שבו הן נוסעות לחופשות על חשבוננו, כדי שאנחנו נצפה בהן נופשות כדי שהן ימשיכו לנסוע לחופשות על חשבוננו.
ועכשיו, אחרי שכבר הבנו שלכולם יש סבתא דמנטית, אמא מפדחת, אבא בתחתונים, דודה חסרת טקט ואח דוש, מגיעה גם 'הגולדשטיינים' ב-yes. במרכז הסדרה ניצב, כמובן, סיפור היציאה מהארון של ניקי, שעזב את אשתו ואם ילדיו לטובת החבר הכי טוב שלו, אייל שלום, שגם הוא עזב את אשתו ואם ילדיו. באמת סיפור דיילי-מייל יוצא דופן, שקשה לתת לו לגווע. אבל האם זה בהכרח מבקש גם דוקו-ריאליטי? זה מה שהעם בציון צריך עכשיו? כי בסופו של דבר, משפחת גולדשטיין חביבה, אבל השיחות הקשות בין ניקי לגרושתו, או ההחלטה של האקסית של אייל לפרק את העסק המשותף, הן, איך לומר, לא בדיוק האסקפיזם הקליל שהזמנו. הן גורמות לכיווץ בבטן, והבטן שלנו גם ככה בקושי מצליחה להרפות. או שאולי סוף-סוף הפנמנו שכל המשפחות, בלי יוצא מהכלל, אומללות בדרכן, אז כבר עדיף שנשקיע את הזמן במשפחה האומללה של עצמנו.
